ביום השלישי של מלחמת סיני טלפן אלי נתן ילין־מור וביקש להיפגש באופן דחוף.
קבענו פגישה כעבור שעה בקפה ״באום״ בכיכר דיזנגוף, בקרבת המערכת שלי. הוא היה נרעש, עד כמה שאיש זה היה מסוגל להיות נרעש, והציע שנקים תנועה נגד המלחמה הנתעבת. הוא התנגד לא רק לעצם התקפת הפתע על מצרים, אלא גם - ואולי בעיקר - לשותפות שלנו עם שתי אימפריות קולוניאליסטיות עכורות, צרפת ובריטניה.
הסכמתי מיד. גם בעיני היתה זאת תועבה. כעבור כמה ימים כתבתי מאמר,
ובו התייחסתי למקרה מוזר שקרה במהלך המלחמה: טנק ישראלי איבד בלילה את הקשר עם יחידתו. אחרי שתעה שעות בשטח, גילה המפקד לשמחתו טור של טנקים והשתלב בו. עם עלות אור ראשון, נדהם המפקד להיווכח שהוא נמצא בטור של טנקים מצריים. הוא פתח באש, ״השחיל״ כמה טנקים של האויב והצליח להימלט.
השוויתי את מדינת ישראל לטנק הזה. היא הצטרפה לטור הלא נכון.
באותה שיחה נולדה התנועה שנודעה כעבור זמן בשם ״הפעולה השמית״.
נתן ילין־מור (שם משפחתו המקורי היה פרידמן) נולד בעיר גדודנו, כיום בבלארוס, למד בבית ספר עברי ולמד הנדסה בטכניון של ורשה. שם צורף להנהגת ביח״ר וערך את ביטאון אצ״ל בפולין, ״די טאט״ (״המעש״). בווארשה הכיר את אברהם שטרן (״יאיר״), שבא לביקור שם, והפך לחסיד שלו. כשפלשו הנאצים לפולין, ברח ילין־מור לליטא, כמו בגין, ישראל שייב (לימים אלדד) ואחרים. זמן קצר אחרי שהגיע לליטא, נכבשה מדינה זו על ידי הסובייטים, על פי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ הזכור לשמצה. אנשי הקג״ב תפסו את בגין ושלחו אותו למחנה עבודה אכזרי באזור הארקטי. אל ילין־מור התייחסו אחרת. הם כבר צפו שהנאצים יפלשו לברית המועצות, וליטא תהפוך בסיס להתקפה שלהם על לנינגרד. אנשי הקג״ב באו אל ילין־מור בהצעה: לעזור לו להקים בליטא ארגון מחתרת יהודי, שיילחם בבוא היום בנאצים.
ילין־מור התגאה, בצדק, בתשובה שנתן להם: ״אתם פיל ואני זבוב. אני מופקר לגמרי לחסדיכם. זבוב אינו יכול לכרות ברית עם פיל. המנהיגים שלי נמצאים בפלשתינה. נהלו משא ומתן איתם, והם יגידו לי מה לעשות.״ לימים חשבתי לא אחת על חוכמתה של תשובה זו, שהיתה מתאימה גם לפלסטינים בשטחים הכבושים כאשר שירותי הביטחון הישראליים הציעו להם הצעות מהצעות שונות.