ילין־מור השיג אישור עלייה בריטי מזויף לארץ ישראל והגיע לארץ, שם קיבל אותו יאיר בזרועות פתוחות.
כאשר הכרתי אותו ב־1950, כבר היה ילין־מור דמות היסטורית. הוא היה בעבר אחד משלושת חברי מרכז לח״י. (בניגוד לאצ״ל, לח״י לא ראה את עצמו כגוף צבאי, אלא כתנועה מהפכנית לוחמת. משום כך לא היתה לו ״מפקדה״.) מבחינה פוליטית, הוא היה הדמות הדומיננטית בין השלושה, מעין ראשון בין שווים. יצחק שמיר עסק בצד הארגוני והמבצעי, וישראל שייב(אלדד) היה האידיאולוג.
במהלך מלחמת תש״ח רצחו אנשי לח״י את הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, שנשלח לארץ כמתווך מטעם האו״ם. ילין־מור לא הודה שנתן את הפקודה, אך בשיחות איתי גם לא הכחיש זאת. הוא נכלא בהוראת בן־גוריון, הועמד לדין על פי הפקודה למניעת טרור ונידון לשמונה שנות מאסר, אך שוחרר כמעט מיד, בעקבות החנינה הכללית שהוכרזה אז.
נפגשנו לראשונה כאשר כיהן בכנסת הראשונה מטעם סיעת ״הלוחמים״, שהוקמה על ידי יוצאי לח״י. כסיעת יחיד הוא לא היה מרשים במיוחד. אני זוכר שיחה פוליטית איתו באותה עת. הלכנו ברגל לביתו ברחוב הירקון, ובדרך התווכחנו. ניסיתי לשכנע אותו בצורך בהקמת מדינה פלסטינית ובעשיית שלום איתה. הוא לא היה מעוניין: דעתו היתה נתונה להקמת גוש מדינות ניטרליות, שלא יזדהו עם ארצות הברית או עם ברית המועצות. רעיון זה היה אז באופנה, בעיקר בפאריס.
זה היה המשך טבעי לקו של לח״י בתקופת המאבק בבריטים, שהתבטא בסיסמה ״נייטרליזציה של המזרח התיכון״. מייסד הארגון, ״יאיר״, דגל בעיקרון העתיק שהאויב של אויבי הוא ידידי. מכיוון שהאויב הוא בריטניה, אויבי בריטניה הם ידידינו. לכן, כפי שהוזכר, ניסה ״יאיר״ להתקשר עם גרמניה הנאצית. זאת היתה הסיבה העיקרית לכך שלא הצטרפתי ללח״י בפילוג הגדול ב־1940. ״יאיר״ שלח את ילין־מור ליצור מגע עם הנאצים בטורקיה, אך נתפס על ידי הבריטים בסוריה, בדרכו לשם. הוא נכלא בארץ. אחרי הריגת ״יאיר״ שותק הארגון לגמרי, וכל חבריו נהרגו או נעצרו.
כשהצליח ילין־מור לברוח, בסוף 1943, כבר היה המצב הבינלאומי שונה. תבוסתה של גרמניה הנאצית נראתה כבלתי־נמנעת וברית המועצות עלתה באופק כיריבתה החדשה של בריטניה. בהתאם לעיקרון של ״יאיר״, ניסה לח״י להתקשר עם ברית המועצות ולאמץ לעצמו סיסמאות מתאימות. ה״נייטרליזציה של המזרח התיכון״ התאימה אז לקו הסובייטי, מפני שכל המרחב הזה היה נתון לשליטת הבריטים והאמריקאים.