כפי שקורה לעתים קרובות, ״מתוך שלא לשמה בא לשמה״. מה שהתחיל כצעד טאקטי גרידא נהפך בהדרגה לעניין שבאמונה. חלק מאנשי לח״י, כולם יוצאי הימין הקיצוני - ובראשם ילין־מור - החלו נוטים שמאלה. עוד שלושים שנה לאחר מכן, כשיצחק שמיר כבר היה שר החוץ מטעם ממשלת הליכוד, הוא טען באוזני שהוא ״שמאלי״ בהשקפתו. הוא העריץ את לנין.
נתן ילין־מור היה דמות מרתקת. כמנהיג לח״י היה, בוודאי, אחד הטרוריסטים המצליחים ביותר של המאה ה־20. אבל הוא לא התאים לדמות הטרוריסט בסרטים הוליוודיים. בשיחות הארוכות שהיו לנו לימים, בייחוד בנסיעות ובארוחות, היה לי קשה לתאר אותו כאדם שהחליט על הריגת בני אדם מבלי להניד עפעף. הוא היה אדם בשרני, ממושקף, משופם, קצת ג׳ינג׳י, בעל קול גבוה ופני שחקן פוקר. מעולם לא ראיתי אותו מתרגש ממש. תמיד היה שקול, הגיוני, רציונלי לגמרי. אולי משום כך היה הוא האיש המרכזי בשלישיית המנהיגים של לח״י: בניגוד לשייב (אלדד) הרגשני ולשמיר הקנאי, הוא היה קר רוח, לא נסחף בזרם של רגשות, לא איבד את העשתונות במצבי לחץ. בארגון טרור, המושך עליו מטבעו גם משוגעים מכל הסוגים, זה היה נכס גדול.
במשך שנים לאחר בריחתו ממחנה המעצר בלטרון חי במחתרת, עם פרס גבוה על ראשו. הוא ידע שאם הבריטים יצליחו לתפוס אותו, הם יהרגו אותו בו־במקום, כפי שהרגו את ״יאיר״, מורו ורבו. הם לא תפסו אותו.
בימי ה״סזון״, כאשר אנשי ההגנה רדפו את אנשי אצ״ל, ביקש ילין־מור פגישה עם מנהיג ההגנה, אליהו גולומב, דמות אגדתית בימים ההם. הוא סיפר לי שבפתח השיחה הוציא אקדח והניח אותו על השולחן לפניו. ״אני אירה בכל אדם שינסה לתפוס אותי,״ הודיע, ״וכך ינהגו כל האנשים שלנו.״ התוצאה: בעוד ש״ההגנה״ רדפה את אנשי אצ״ל, היא לא רדפה את אנשי לח״י. גישתו של בגין היתה הפוכה: לעולם לא לירות ביהודים, חוץ מבוגרים, כדי למנוע מלחמת אחים בכל מחיר. לכן לא התנגדו אנשי אצ״ל כאשר נתפסו על ידי אנשי ״ההגנה״, שמסרו אותם לידי הבולשת הבריטית, שעינתה אותם וגירשה אותם לאריתריאה. בזכות בגין לא פרצה מלחמת אחים, כפי שפרצה ברוב מלחמות השחרור.
למרות(ואולי בגלל) הסכנה המתמדת שבה חי במשך שנים רבות, אהב ילין־מור את הנאות החיים. הוא אהב לאכול, והתלוצץ שבחר להתחתן עם אשתו, פרידה, מפני שהיתה טבחית מעולה - דבר שיכולתי להעיד עליו, כשהפכתי לאחד מבאי ביתו. בפונדקי דרכים, בעת נסיעותינו ביחד לאספות ופגישות, היה מזמין ״סטייק