״העולם הזה״ אמר את הדברים האלה במילים בוטות בזמן אמת. עמדנו לבדנו מול כל התקשורת הישראלית. (גם הקומוניסטים אמרו זאת, כמובן, אבל הם היו כל־כך שנואים עד שאיש לא הקשיב להם.) עשינו זאת כדרכנו - העלינו על נס את צה״ל, שהגיע לשיא הפופולריות שלו בגלל הישגיו במלחמה, והסברנו שצה״ל נוצל על ידי הפוליטיקאים למטרה פסולה והרסנית.
באותה שיחה החלטנו - ילין־מור ואני - שלא לצאת מיד לציבור בגילוי דעת, אלא לגבש תחילה קבוצה פוליטית־רעיונית שתנסה לחולל מהפך יסודי במדינה. שנינו היינו משוכנעים שמבצע קדש לא היה שגיאה חד־פעמית, מעין החלקה על קליפת בננה, אלא פרי באושים של המשטר הפסול מעיקרו, שבראשו עמד דוד בן־גוריון. היה מנוי וגמור איתנו לתקוף את המשטר הזה כולו, ואת האידיאולוגיה שעליה הוא מתבסס.
לא ניגשנו למלאכה בקלות דעת, כאל חלטורה. רצינו לחולל תמורה יסודית, בעלת ממדים היסטוריים, וניגשנו לעניין ביסודיות ובשיטתיות. זה התאים לאופי של שנינו.
תחילה היה עלינו ליצור גרעין ראשוני. זה היה קל יחסית. ילין־מור הביא איתו כמה מחסידיו מימי לח״י. יוצאי הארגון הזה התפלגו כבר בשנות ה־50 המוקדמות. רבים הלכו עם שייב (אלדד) אל הימין הקיצוני, הטיפו ל״מלכות ישראל״ מהנילוס עד הפרת, ואף פרסמו גלויות שהראו את מפת המלכות. מתוך חוג זה צמחו כמה מחתרות טרוריסטיות - הן כאלה שקמו במציאות, הן כאלה שהיו קיימות רק במוחו הקודח של ״איסר הקטן״. ה״שמאליים״, לעומת זאת, הלכו עם ״גרא״, כפי שנקרא ילין־מור במחתרת. אנשי שמיר היו יותר קרובים לימין, אם כי לא באותה מידה של אלדד ותומכיו. כמו שקורה במריבות בין בני משפחה, המאבק בין פלגים אלה התפתח להשמצות הדדיות מכוערות, וכשיאו הוטמנה בביתו של ילין־מור פצצה, שיוחסה ל״רומק״.
את שייב־אלדד הכרתי עוד בשנות ה־40 הראשונות, כשהייתי מזכיר המערכת של כתב העת הימני ״החברה״. באחד הימים הופיע בחוג שלנו, שבראשו עמד ד״ר וינשל, גבר כחוש, בעל עיניים לוהטות, עולה חדש שהצליח להיחלץ מפולין הכבושה. ברגשנות רבה הרצה לנו על שירי אורי צבי גרינברג. אחרי כמה מפגישות החוג הוא נעלם. שמעתי שקיבל עבודה כמורה לספרות באחד מבתי הספר התיכוניים בעיר. הבריטים גילו שהוא איש לח״י ופרצו לבית הספר. בניסיונו לברוח קפץ שייב מהקומה השנייה, רגלו נשברה והוא נעצר.
כאשר הפכתי לעורך ״העולם הזה״ והטפתי לשלום עם הערבים, כתב שייב בביטאון