שלו, ״סולם״, שצריך להכות אותי עד מוות. כדרכי, לא הגבתי. אבל אדם שלא היה קשור איתי כלל, עורך הדין הטרוצקיסטי מרדכי שטיין, הגיש נגדו תביעה פלילית על הסתה. החוק הבריטי ששלט אז עדיין בארץ אפשר זאת. העדתי במשפט, אך איני זוכר מה היו תוצאותיו. ברבות הימים הכרתי את בנו, ח״כ (וד״ר) אריה אלדד, הדומה מאוד לאביו בחיצוניותו. כאביו, גם דעותיו לאומניות־קיצוניות, וכמו אביו הוא איש עדין וסימפטי בחייו הפרטיים.
יצחק שמיר, השלישי בחבורה, התייחס אלי תמיד בצורה קורקטית. כשהייתי חבר כנסת והוא היה יו״ר הבית, היו היחסים האישיים בינינו טובים.
ילין־מור הביא עמו לחוג החדש שהקמנו את חסידיו, ביניהם בועז עברון, יעקב ירדור, שלמה בן־שלמה ועוד. עברון היה תופעה נדירה למדי בימים ההם: יליד הארץ שהיה אינטלקטואל אמיתי, כנעני לשעבר, איש לח״י לשעבר ועיתונאי בהווה, שמאמריו המעמיקים סיפקו תמיד מזון למחשבה. ירדור, עורך דין, נתן לימים את שמו לאחד מפסקי הדין החשובים במדינה: ״יעקב ירדור נגד יו״ר ועדת הבחירות״ בעניין רשימת הבחירות של קבוצת ״אל־ארד״ ב־1965.
אני הבאתי איתי כמה מאנשי ״העולם הזה״, וביניהם שלום כהן, אלי תבור ועמוס קינן. קינן, עברון ואני היינו ידועים בצחוק הקולני שלנו. כשהיינו יושבים בקפה ״קליפורניה״ ונהנים מבדיחה, היו שלושת הצחוקים המתגלגלים שלנו, כל אחד שונה מהאחרים, גורמים לשיחות בשולחנות הסמוכים להשתתק. בין שלושתנו, בועז היה מספר הבדיחות הבלתי־נלאה, ועשרות מבדיחותיו המתוחכמות נשארו תקועות בראשי.
עוד בא איתי בנימין עומרי, לשעבר רבינוביץ, מהנדס בחברת החשמל, שבא מכיוון שונה לגמרי. עומרי, שהיה מבוגר מכולנו, הגיע ממפא״י, אך שנא את בן־גוריון והיה משוכנע שבן־גוריון הוא שיזם את רצח חיים ארלוזורוב, כדי להשתלט במקומו על הנהגת הסוכנות היהודית, הממשלה בדרך.
תחילה התקיימו הישיבות במקומות שונים, גם בביתי, אבל בהדרגה התגבשה הסכמה אילמת להתכנס בכל יום שישי בדירתו של ילין־מור ברחוב הירקון. תרם לכך לא מעט כשרון הבישול העילאי של פרידה ילין־מור, לוחמת לח״י ותיקה, שהיתה עצירה בכלא הנשים בבית לחם.
החלטנו לצאת לזירה הציבורית רק אחרי שיהיה בידינו מצע מפורט. לא מצע חטוף מן הסוג שמבינות מפלגות ערב בחירות, להונאת בורים, אלא מצע מעמיק, שיהיה בו מענה לכל הבעיות החשובות של המדינה, בכל התחומים.