קשה להאמין בזה כיום, אך עבדנו על המסמך הזה במשך שנה ועשרה חודשים. לא עשינו לעצמנו עבודה קלה: כאשר התגלו חילוקי דעות, לא טייחנו אותם בניסוחי פשרה, כמקובל במסמכים פוליטיים, אלא המשכנו בדיון עד שנוצר קונסנסוס אמיתי. לפעמים היו דרושות הרבה שעות של טיעונים וטיעוני נגד עד שנוצרה תמימות דעים.
בשלב הראשון חילקנו בינינו את התחומים. עומרי קיבל על עצמו את הפרק שהגדיר את מהות המדינה. ילין־מור היה אחראי ליחסיה הבינלאומיים. אני קיבלתי על עצמי את הפרק הדן ביחסי ישראל עם העולם הערבי. ירדור טיפל במשטר הפנימי, ועברון בענייני התרבות והחינוך.
תוכנן שכל אחד מאיתנו יקים ועדה שתדון בתחום שנמסר לו, אך דומני שזה לא יצא אל הפועל. למעשה כתב כל אחד מאיתנו בעצמו את סעיפי הפרק שלו, תוך התייעצות עם מי שרצה. אחר כך התכנסנו לדון ביחד בסעיפים האלה והחל הוויכוח הכללי. כשהטיוטה השנייה היתה מוכנה, דנו ביחד במסמך כולו, איחדנו את הסגנון והפכנו את הכול למקשה אחת.
התוצאה היתה מסמך שאני מתגאה בו גם היום. נדמה לי שניתן לומר שמעולם לא חובר בישראל מסמך דומה, מבחינת עומקו ורוחבו, לא לפניו ולא אחריו. הוא יצר מודל שלם של מדינה מסוג אחר.
גם הפעם, כמו כמעט בכל הארגונים שהייתי שותף בהם, יצא איכשהו שאני נתתי את השם לרעיון. השאלה הראשונה היתה: איך לקרוא לתנועה החדשה, שעמדנו להקים?
רצינו להדגיש שאנחנו יוצרים דבר חדש לגמרי, שאינו דומה לשום דבר קיים. לכן חיפשתי הגדרה שאינה ״אגודה״, ״תנועה״ או מסגרת מקובלת אחרת. רציתי בהגדרה שהיא גם חדשה לגמרי וגם דינמית. הצעתי לקרוא לה פשוט ״פעולה״.
לגבי הגדרת התוכן, רציתי במושג שעיצבתי עוד בתקופת ״במאבק״: ״שמי״. כזכור, אימצתי את המושג הזה מפני שהוא היחיד שיש לו משמעות דומה גם בעברית וגם בערבית, ומפני ששם את הדגש על המשותף לשני העמים - השפה השמית והתרבות השמית העתיקה. פסלתי הגדרות כמו ״יהודי־ערבי״ או ״עברי־פלסטיני״, המדגישות דווקא את המפריד. המושג ״שמי״ מדגיש את המאחד והמשותף. כך נולד השם ״הפעולה השמית״.
לא קל היה לי לשכנע את כל חברי. השם היה חדש, קצת זר. היו שחששו שמא תיוחס לנו נטייה לגזענות. הרי האנטי־שמים קבעו שהשמים הם גזע. אבל אחרי דיונים ממושכים, השם התקבל.
גם למסמך עצמו חיפשתי שם מצלצל וחדש, אפילו יומרני. הצעתי ״המנשר