העברי״, כדוגמת ״המניפסט הקומוניסטי״ של מארקס ואנגלס. ההצעה התקבלה. חיפשתי גם צורה גראפית חדשה, שלא תהיה דומה למצעים הפוליטיים השגרתיים. מצאתי אותה בספר החוקים: הכותרת של כל סעיף אינה מופיעה מעליו, כמקובל, אלא לצדו. בכך היה ״המנשר״ שונה גם בצורתו מכל מצע שקדם לו.
גם היום, אחרי יותר מחמישים שנה, קל לי לאתר את תרומתו של כל אחד מהמחברים.
תרומתו העיקרית של ילין־מור היתה, לדעתי, בלשון המסמך. מבחינה זו הוא עלה על כולנו, אולי מפני שלמד עברית בחו״ל. שפת ה״מנשר״ היא בהירה, מדויקת ומובנת היטב. הקדשנו לה תשומת לב רבה.
המשפט הפותח אופייני לסגנון שלי: ״אומה עברית חדשה נולדה בארץ ישראל״.
לא קשה לזהות את השפעת המניפסט של מארקס, שנפתח בקביעה: ״רוח רעה מהלכת אימים על אירופה, הרוח הרעה של הקומוניזם.״
הפרק הראשון, שעליו היה ממונה עומרי, אך כולנו תרמנו לו, קבע ש״האומה העברית, בת ארץ ישראל, היא יחידה לאומית חדשה ונפרדת״. ניכרת בו השפעתם של שני ה״כנענים״ לשעבר, בועז עברון ועמוס קינן, ושלי, איש ״במאבק״. בניגוד גמור לכנענים, הכיר הפרק ב״זיקה הדדית״ בין האומה העברית החדשה בארץ לבין הפזורה היהודית, אך לא יותר מזה. דרשנו לבטל את הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. היה זה, למעשה, המסמך ה״פוסט־ציוני״ הראשון, חמישים שנה לפני שהמושג הזה קנה לו אחיזה.
הפרק השני היה בבירור שלי. הכותרת היתה ״השתרשות במרחב״ - גם היא מאוצר המילים של ״במאבק״ ו״העולם הזה״. כשחיבור המנשר היה עדיין בשלביו הראשונים, ביוני 1957, פרסמתי ב״העולם הזה״ את התוכנית המפורטת הראשונה להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הכותרת היתה ״איחוד הירדן״, ובפתח הופיעה מעין פרפראזה של סמל אצ״ל בשעתו: מפה של ארץ ישראל השלמה משני עברי הירדן, ובמקום הזרוע עם הרובה - לחיצת ידיים והסיסמה: ״רק כך״. הנה כמה מכותרות הפרקים מאותה תוכנית של ״העולם הזה״:
ארץ־ישראל היא יחידה אחת - ארץ־ישראל היא מולדתם של שני עמיה - לא יקום איחוד הארץ אלא בדרך של שותפות - השותף הראשון הוא מדינת ישראל - השותף השני יהיה פלסטין המשוחררת - איחוד הארץ יקום על ידי פדרציה של מדינת ישראל ומדינת פלסטין, שתישא את השם ״איחוד הירדן" ובערבית איתיחאד אל־אורדון.