אחרי שישראל יצאה למלחמה נגד מצרים כשותפה לשתי מדינות קולוניאליסטיות. גם בתחום זה קרא המנשר תיגר על הקונסנסוס הלאומי.
הפרק שעסק בענייני פנים, ושעליו היה ממונה יעקב ירדור, נקרא ״משטר דמוקרטי חילוני״, וקבע מודל למשטר פנימי אחר במדינה.
למרבה הצער נשארו רוב התביעות של הפרק הזה אקטואליות גם אחרי יותר מחמישים שנה: חקיקת חוקה כתובה, הענקת הסמכות לבית המשפט העליון לבטל חוקים הנוגדים את החוקה, הפרדה מוחלטת בין המדינה והדת, הנהגת נישואים אזרחיים כמסגרת חובה שניתן להוסיף אליה טקס דתי, איסור על תשלום משכורת לכוהני דת מקופת המדינה, ביטול כל החוקים המבוססים על הדת, ביטול הסוכנות היהודית והעברת העלייה והקליטה לידי המדינה, ועוד. מעניין שאין במנשר זכר לדרישה לבטל את שחרור בחורי הישיבה משירות צבאי. איש לא העלה אז על דעתו את הממדים המפלצתיים שאליהן עתידה היתה להגיע תופעה זו.
הפרק שטיפל בתרבות ובחינוך, אשר ינק את עיקר השראתו מבועז עברון, נשא את הכותרת ״הרנסאנס התרבותי״. הוא פסל את התפיסה ההיסטורית של הציונות וקבע ש״התרבות העברית תהיה הומאניסטית, מושתתת על ההכרה באדם כערך עליון ומידה לכול, על שוויון כל בני האדם מטבע ברייתם, על עידוד המחשבה החופשית וכושר־הביקורת, ועל הכבוד לחברה החופשית.״
הפרק קבע שתהיה מערכת חינוך אחידה לכל ילדי הארץ. כל ילד עברי ילמד ערבית, וכל ילד ערבי ילמד עברית. לימוד ההיסטוריה יתבסס על ״הרציפות של תולדות ארץ ישראל, משחר הימים עד היום, ואת מקורות היניקה של שתי אומות הארץ.״ נקבע שההורים רשאים להעניק לילדים גם חינוך דתי, אבל רק מחוץ לשעות הלימודים.
הפרק האחרון, השישי, ״חיסול הכלכלה הטפילית״, טיפל בעיקר בתופעה ששלטה אז במדינה (אך נעלמה מאז): אחיזת החנק של מנגנוני המפלגות הגדולות - ובעיקר מפא״י - בכלכלה.
במרוצת החודשים התרחב הדיון במסמך והעברנו את הפגישות לקפה הרלינגר, ברחוב בן־יהודה, בין פרישמן ומאפו, שהיה בו חדר נפרד שהתאים לנו.
הפרק האחרון של המנשר היה אמור לטפל בכלכלה. התחלנו לעבוד עליו, כאשר קרה משהו ששם קץ לדיון השקט והענייני. התפוצצה פרשת ״חטיפת אלי תבור״, שעליה כבר סיפרתי בפרק קודם. תבור נעלם לכמה ימים, וכאשר חזר, מבולבל