ופרוע, סיפר שנחטף והוחזק בבידוד בבור. החוטפים דרשו ממנו לחתום על הודאה, שלפיה השתתף בדיונים מחתרתיים, שמטרתם היתה להפיל את המשטר בכוח. לדברי תבור, הוא נשבר והודה שהיה חבר ב״מחתרת הרלינגר״.
הסקנו מיד את המסקנה המתבקשת: שאין להמשיך עוד בדיונים השקטים, שנראו כחשאיים. החלטנו לפרסם את המנשר מיד, כפי שהוא. בספטמבר 1958 קיימנו מסיבת עיתונאים והצגנו בפני הציבור את ״הפעולה השמית״ ואת ״המנשר העברי״. המהדורה הראשונה של המנשר, בעטיפה אדומה, הכילה 82 סעיפים. הוספנו כמה עמודים של הסברים, בצורת שאלות ותשובות.
אם חשבנו שהדבר יגרום לסערת רוחות, טעינו. המנשר הושתק כמעט כליל על ידי התקשורת ולא עורר תשומת לב בציבור. כבר אז היתה קיימת במדינה אדישות גמורה לרעיונות. הדיון האינטלקטואלי שאף לאפס. מנגנון ההגנה העצמית של המשטר הציוני פעל כהלכה. הוא פשוט השתיק כל מה שעשוי היה לערער את יסודותיו.
פה ושם קיבלנו תגובות. אחת מהן היתה מעניינת במיוחד: נתן ילין־מור פגש במקרה את דוד בן־גוריון ומסר לו את החוברת. תגובת בן־גוריון: ״הגישה שלכם נכונה, אבל מוקדמת מדי. זה יהיה אקטואלי רק בעוד שניים־שלושה דורות.״(אני מצטט מהזיכרון.)
ברבות השנים התקבלו רבים מעקרונות המנשר על דעת חלק גדול מהציבור. משום כך קשה לתפוס היום עד כמה היו הדברים מהפכניים אז. כמו תמיד במאבקים על תודעת הציבור, קשה לדעת מה היתה השפעתו של המנשר - במישרין ובעקיפין - על התפתחות זו.
אחרי פרסום המהדורה הראשונה של המנשר המשכנו לעבוד להשלמתו על ידי הוספת הפרק החברתי־כלכלי, שהיה חסר. המסמך השלם, ובו 122 סעיפים, הופיע ב־1 ביולי 1959, והפעם בעטיפה ירוקה. הפרק החדש, הכלכלי, שעליו היה ממונה בנימין עומרי, היה - לפחות לטעמי - חלש משאר הפרקים. חיפשנו הגדרה מסעירה לגישתנו החברתית, אך גם לי לא היה רעיון גואל. הפרק נקרא ״סוציאליזם חופשי״, ולא היו בו חידושים מרעישים. הגישה היתה, בסך הכול, סוציאל־דמוקרטית מתונה. לחוברת צורף טופס התפקדות ל״פעולה השמית״.
הגיף החדש, שאמור היה להיות חלוץ לתנועה פוליטית חדשה שתשתתף בבחירות, לא המריא. קיימנו אספות ברחבי הארץ, נאמנו והופענו בחוגי בית, אך התוצאות לא היו מעודדות. ההמונים לא נהרו ל״פעולה״. החוג המצומצם שלנו התכנס כל שבוע