דקדקן וקפדן, מקפיד על רמת התוכן ועל השפה. כולנו כתבנו בו, והוא משך אליו אינטלקטואלים צעירים בראשית דרכם. נדמה לי שגם אדם ברוך התחיל את דרכו שם.
אחרי זמן מה שינינו את הפורמט, ו״אתגר״ הפך לחוברת. הדו־שבועון הפך לירחון. כדי לתפוס את העין, השתמשתי בגימיק שגנבתי מכתב עת אמריקאי שמאלי בשם ״דיסנט״ (״אי־הסכמה״): בראש עמוד השער הופיע השם כרגיל, בתחתית העמוד הופיע במהופך, משמאל לימין.
כמה שבועות אחרי הופעת המהדורה השנייה של המנשר התפוצצה פרשת ואדי־סאליב, המרד המרוקאי שכבר סיפרתי עליו. אילו היה הסדר הפוך, בוודאי היתה הבעיה העדתית תופסת מקום הרבה יותר נרחב גם במסמך שלנו. עכשיו יצא ״העולם הזה״ חוצץ להגנת המורדים, ואנשי ״הפעולה השמית״ נדלקו גם הם. כאשר נעצרו מנהיגי המרד, ביקרנו אותם. בהזדמנות זו הצענו להם להקים רשימה משותפת לבחירות. הצעתנו נדחתה. הם הקימו רשימה משלהם לבחירות, ואנחנו קראנו להצביע בעדה. למרבה הצער הם רק התקרבו לאחוז החסימה, אך לא עברו אותו.
בדיונים שלנו הגענו לידי מסקנה שאין ל״פעולה השמית״ סיכוי להצליח בבחירות. בזאת מתה, למעשה, התקווה שלנו להפוך לתנועה המונית. הסתפקנו בתפקיד של מרכז רעיוני, בפגישות השבועיות ובהוצאת ״אתגר״.
בערך באותו זמן עברנו, רחל ואני, לדירה שבה אני גר עד היום. מהצריף הישן ברחוב הירשנברג, שבו גרתי בעת ההתנקשות שבה נשברו אצבעות שתי ידי, ורחל עברה לגור איתי בו, עברנו לדירה נורמלית, על גג של בית בסוף רחוב שיינקין. הדירה היתה שייכת לעובד חברת החשמל, ועל כן היה לנו חשמל חינם. בעל הדירה סיפר לנו על עוד מעלה של המקום: בבית הסמוך גרה בחורה צעירה הנוהגת להתפשט לחלוטין ליד החלון.
משם נדדנו לדירה בהתחלת רחוב אבן גבירול. זאת היתה דירה בורגנית, עם חדר אוכל רשמי ובו שולחן גדול, וסביבו כיסאות ישנים למשפחה בת שש נפשות, ממש כמו אצלנו בגרמניה. לא השתמשנו בשולחן זה מעולם. בדירה הסמוכה חיה משפחה שבתה נהגה לצרוח על אחיה הקטן: ״פוש־ע! פוש־ע!״ במשך עשרות שנים נהגנו לחקות קול זה.
אביה של רחל, ד״ר ארנסט גרינבאום, רופא הילדים מרחוב בן־יהודה 200, לא היה איש אמיד. הוא התבייש לקחת כסף מהפציינטים שלו, והסמיק כסלק כאשר ביקש