את המגיע לו. כמו אבי, הוא רכב על אופניים כדי לבקר את החולים. אז עוד ערכו ביקורי בית אצל החולים.
אבל האיש רצה לסדר דירה לבתו. במאמצים אדירים הצליח, אינני יודע איך, לרכוש דירה קטנה בת שני חדרים בבניין חדש ברחוב הירקון 188. וכך, בפעם הראשונה בחיי, גרתי בדירה משלי. הייתי אז בן 33. גמלנו לדוקטור הטוב. כשנפל למשכב והיה ברור שקצו קרוב, נתנו לו את המתנה הגדולה ביותר שיכולנו: אחרי שחיינו ביחד במשך חמש שנים ״בחטא״, מיהרנו להתחתן כדת וכדין. האיש הלך לעולמו בידיעה שבתו היחידה ״מסודרת״ ונשואה כחוק.
לא גרנו הרבה זמן בדירה שד״ר גרינבאום קנה לנו. דב איתן, שניהל אז את עסקי ״העולם הזה״, עמד על כך שאנחנו זקוקים לדירה יותר גדולה. הוא רכש בשבילנו דירה בת שלושה חדרים, המשקיפה על הים. הודינו לו בלבנו בכל יום בחיינו, כשקמנו בבוקר וראינו את הנוף. אחרי 54 שנה בדירה זו, אני כותב בה שורות אלה, מול החלון שמשקיף על המרחב הכחול. יבורך דב איתן.
באותה עת - שנת 1959 - אירע השבר בין שמואל תמיר לביני.
בפרקים הקודמים סיפרתי על שיתוף הפעולה בינינו, שנמשך לאורך כל שנות ה־50. הוא התבטא בעיקר במשפטים הפוליטיים שניהלנו במשותף, כגון משפט קסטנר ומשפט שורת המתנדבים. נפגשנו לעתים קרובות לדיון במאבקינו. לפעמים נפגשנו גם בשפת הים, כי שנינו אהבנו לחתור על חסקה. פעם חתרנו ביחד על חסקה אחת מחוף גורדון לנמל תל אביב, שמולו עגנה אונייה. הצעתי שנעלה עליה. אך כאשר התקרבנו, ראינו שעל ירכתיה מתנופף דגל גרמני. תמיר סירב בתוקף לעלות.
פעם אחרת חתרנו בלב ים, כאשר לפתע מצאנו את עצמנו בים של צואה. נראה שהעירייה הזרימה את השפכים לים. היינו מוקפים מכל העברים בהפרשות ובנייר טואלט משומש. הריח היה בהתאם. חתרנו בכל כוחנו ונמלטנו כל עוד נפשנו בנו.
(בעיית השפכים בשפת הים רדפה את אוכלוסיית העיר במשך שנים. כאשר ישראל רוקח, ראש העירייה, הציג את עצמו באחת ממערכות הבחירות כמועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה מטעם מפלגת הציונים הכלליים, המציא גאון אחד - נדמה לי שזה היה דידי מנוסי - שיר בחירות שאני זוכר אותו על פה: ״רוקח, רוקח, היה בן־אדם / הישאר בתל אביב וטהר את הים. / עבודה זו רבה, ואין לך פנאי / השאר את שלטון המדינה למפא״י!״)
כשהחלה היוזמה שהובילה להקמת ״הפעולה השמית״, לא שיתפתי בה את תמיר. איכשהו, זה לא עלה כלל על דעתי. הערכתי את כישרונותיו המיוחדים כפרקליט־לוחם