וכאיש יחסי ציבור, אך לא החשבתי אותו ככוח אינטלקטואלי. בעיני היה ביצועיסט מעולה אך הוגה דעות רדוד. גם עמדותיו הפוליטיות והרעיוניות נראו לי בלתי־יציבות, מין תערובת של התפיסות הימניות שהביא מן הבית והתפיסות השמאליות, שבהן נדבק במגע עם ״העולם הזה״. אך ייתכן מאוד שתמיר נעלב עם הופעת ״הפעולה השמית״ על הבמה. מכיוון ששמרנו על ההתארגנות שלנו בסוד, נודע לו על קיומה לראשונה כאשר נחטף אלי תבור. בעקבות טענתנו שהשב״ב אחראי למעשה, הוגש נגדנו משפט פלילי, ותמיר הגן עלינו.
באחד הימים ב־1959 הזמין אותי לארוחת צהריים בנמל יפו. בשעה שאכלנו קרם בוואריה לקינוח, גילה לי סוד: גם הוא הקים תנועת פוליטית חדשה ומתכונן ללכת איתה לבחירות. זה הדהים אותי. בשלב זה הרי ידע שאני עוסק בהקמת ״הפעולה השמית״ ושאנחנו שוקלים ללכת לבחירות. מן הראוי היה שלפני הקמת גוף דומה, המתכונן לרוץ לכנסת, ייעשה לפחות ניסיון להקים משהו משותף.
התדהמה והזעם שלי עוד גברו, כאשר פרסם תמיר את המצע של תנועתו הראשונה. זה היה באמת מסמך מדהים: העתק כמעט מילולי של ״המנשר העברי״. עשרות סעיפים פשוט הועתקו מילה במילה, אפילו הצורה הגראפית המיוחדת שהמצאתי הועתקה מן ״המנשר״. לשיא הגיע תמיר בשם התנועה - ״המשטר החדש״, כותרת אחד הפרקים ב״מנשר״.
אבל היה הבדל בין שני המסמכים. תמיר השמיט את כל הסעיפים שנראו לו בלתי־פופולריים. לדוגמה: בעיית הפליטים נעלמה.
אם לא די בכך, תמיר משך אליו כמה מאנשי ״העולם הזה״, שאותם הכיר במהלך עבודתנו המשותפת. ביניהם היו אורי סלע, הגאון האוניברסאלי שלנו, שהיה לסירוגין עורך סגנון ועורך גראפי, ממציא אותיות ומחדש מילים, ואלכס מסיס, אחד התחקירנים הבכירים שלנו.
כישרונו של תמיר ביחסי ציבור ובמניפולציה של בני אדם התבטא בחוג האנשים שמשך לתנועה שלו. הם באו מכל הצדדים, שמאל וימין. לצד אברהם וינשל, עורך הדין הימני מחיפה (ואחיו של בעל כתב העת ״החברה״ שבו עבדתי בנעורי) בלטו בהם ישעיהו ליבוביץ, אז עדיין פעיל בקבוצה דתית הקשורה במפא״י, ואליעזר ליבנה, מוותיקי מפא״י. ליבנה גורש ממפא״י ב־1954 מפני שבנה לעצמו וילה יפה בשכונת קריית יובל בירושלים. לא דבק בו כל רבב של שחיתות, אך הטענה היתה שלא ראוי שמנהיג של ״מפלגת פועלים״ יגור בווילה.
ייתכן שתמיר היה פונה גם אלי, אבל אשתו, רות, הטילה על כך וטו גמור. תמיד