הרגשתי שרות רואה בעין רעה את הקשר בין בעלה לביני. היא רצתה שהוא יחזור לממסד ויעשה קריירה בתוכו. הקשר עם עורך ״השבועון המסוים״, שאין מזכירים את שמו בחברה מהוגנת, בהחלט לא היה לטעמה. גם עוזרו ושותפו של תמיר, אריה מרינסקי, רביזיוניסט שנולד בסין(כמו אביו של אהוד אולמרט), התנגד לשותפות איתי.

כשנודע על קיום שתי הקבוצות, ששתיהן שואפות לרוץ לכנסת ופונות פחות או יותר לאותו הציבור, התעוררו כמה נשמות טובות וניסו לתווך. היו שתיים־שלוש פגישות, בבתיהם של אנשים ניטראליים, אך לא יצא מהן כלום. השבר היה סופי, תמיר ואני הפכנו אויבים בנפש, מצב שנמשך עד יום מותו. היו לנו התנגשויות תכופות בכנסת. הוא קרא לי בוגד ותבוסתן, אני קראתי לו פאשיסט ומשתמט. (כשתמיר חזר באמצע מלחמת תש״ח ממחנה המעצר בקניה, לשם נשלח על ידי הבריטים, הוא לא התגייס לצה״ל, למרות שהיה בן גילי. לדבריו לא רצה לשרת ב״צבאו של בן־גוריון״.)

הסוף היה ששתי הקבוצות גם יחד לא השתתפו בבחירות. אנשי ״המשטר החדש״, כמו אנשי ״הפעולה השמית״, הגיעו למסקנה שאין להם סיכוי לעבור את אחוז החסימה. מכיוון שהיוזמה של תמיר היתה אופורטוניסטית גרידא, היא התפרקה מיד. תמיר חזר כעבור זמן לתנועת החרות, ניסה לארגן שם מרד נגד בגין, נכשל, פרש מהמפלגה בטענה שהיא לאומנית מדי, והקים פלג בשם ״המרכז החופשי״. אחד מנושאי כליו שם היה איש צעיר בשם אהוד אולמרט. למחרת מלחמת ששת הימים הפך תמיר שוב את עורו וטבע את הסיסמה ״שטח משוחרר לא יוחזר״. כאשר קמה ד״ש הוא הצטרף אליה, וכך הפך סוף־סוף לחבר הממשלה ולשר המשפטים, עד שגם ד״ש התפוררה, לא מעט בגללו.

ליבנה וליבוביץ הלכו בדרך אחרת. כאשר נפוצו ב־1960 השמועות הראשונות על הקמת כור גרעיני חשאי בדימונה. הקימו ליבנה וליבוביץ את ״הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון״. אך גם ליבנה עבר מהפך במלחמת ששת הימים ונמנה עם מקימי ״התנועה למען ארץ ישראל השלמה״, בעוד שליבוביץ הפך לנביא זעם

נגד הכיבוש.

529