לבו של סארטר

באביב 1957 נסעתי בפעם הראשונה לאירופה, 24 שנים אחרי שעליתי לאונייה במרטיי בדרכי לארץ.

באנגליה נפגשתי עם עיתונאים זועמים, שגינו את מלחמת סיני, ובעיקר את השתתפות ארצם בקנוניה הכושלת. בצרפת קיבל את פני עמוס קינן, ששהה שם כשליח ״העולם הזה״ וכבר הספיק להכות שם שורשים. הוא החשיב את עצמו כמומחה לגבינות וליינות צרפתיים, וקיבל על עצמו לתרבת אותי, הפרא הפרובינציאלי. התהלכנו בשאנז אליזה, הוא הסביר לי את המצב הפוליטי ואני הזנתי את עיני בצעירות היפהפיות בלבושן האלגנטי, שהסתובבו שם בכמויות. פתאום עצר וקרא: ״אני לא יכול יותר! או שתקשיב לי או שתסתכל בחתיכות!״

השבתי לו שאין שום ניגוד בין הדברים. אני מקשיב לדבריו בתשומת לב גם כשאני מתבונן בסביבה ונהנה. אבל הוא לא השתכנע. אותו ויכוח היה לי כמה אלפי פעמים עם רחל.

ביקור זה הגיע לשיאו בגרמניה. אחרי שנים רבות דרכתי בפעם הראשונה שוב על אדמת הארץ שבה נולדתי, ושלשונה היתה שפת אמי. הייתי סקרן לגבי הארץ, אך עוד יותר סקרן לגבי רגשותי שלי עצמי.

האמת היא שלא הרגשתי כמעט כלום. גרמניה היתה לי ככל ארץ זרה אחרת, אלא שהיטבתי להכיר אותה, את ההיסטוריה ואת הספרות שלה, הרבה יותר מתרבות כל ארץ זרה אחרת.

בעיר קלן אירח אותי ד״ר וולך, קרוב של בעלה השני של אמי. היתה לו הזמנה זוגית לנשף השנתי של ה״פאשינג״, הקרנבל המקומי, שנערך בשני אולמות ענק, זה מעל לזה. מצאתי את עצמו בחברת אלפי גרמנים וגרמניות, רובם מחופשים, כולם שיכורים קצת או הרבה. הזקן שלי עורר סנסציה. זה היה לפני שהזקנים נכנסו שוב לאופנה באירופה. גבר מזוקן היה תופעה חריגה מאוד. עשרות נשים מצחקקות ניגשו אלי וביקשו רשות למשוך בזקני, כדי לוודא שאינו מודבק.

530