האנובר, העיר שבה גדלתי, לא הרשימה אותי במיוחד. היא היתה כפי שזכרתי אותה, שקטה וקצת משעממת. הלכתי, כמובן, לבקר את הבית שלנו, ברחוב ברנדס 16. הוא עמד על תלו, למרות כל ההפצצות במלחמה, אך נראה לי הרבה יותר קטן מכפי שזכרתי אותו. צלצלתי בדלת הבית, וגברת נרגזת פתחה ושאלה בגסות מה אני רוצה. אמרתי לה שהבית היה פעם שיין לנו, והייתי מבקש לסייר בו. ״זה לא נכון!״ השיבה לי, סירבה בתוקף לבקשתי וטרקה את הדלת בפני. ירדתי לגינה האחורית, שגם היא היתה קטנה מכפי שזכרתי, ורציתי להסתכל בדשא ובעצי הפרי שלנו, אך האישה רדפה אחרי וצעקה: ״אתה מסיג גבול! אם לא תסתלק מיד, אקרא למשטרה!״
באותם ימים התעניינתי במיוחד בהקמת הצבא הגרמני החדש, הבונדסווהר. קראתי הרבה על התיאוריות החדשות שרווחו שם לגבי מנהיגות ופיקוד, שהזכירו לי את שיטות הפלמ״ח. סודר לי ביקור בבית הספר לקצינים ליד האנובר. את פני קיבל שם קצין יחסי הציבור, קפיטן(רב חובל) בחיל הים. הוא הכניס אותי לכמה כיתות, והתרשמתי מהרמה האינטלקטואלית של השיעורים. בדרך מכיתה לכיתה שאל אותי הקפיטן מה שיעור סרבני המלחמה בישראל. אמרתי לו שהתופעה כמעט אינה ידועה אצלנו. (זה היה, כזכור, בשנות ה־50.) ״נהדר!״ קרא הקצין, ״את זה אני צריך לספר לחניכים שלי!״
ימים טובים הגיעו, אמרתי לעצמי, אם קצין פרוסי מציג את ישראל כדוגמה לאהבת הצבא...
הביקור הראשון שלי באוסטריה היה גם הוא מאלף.
בין אוסטריה וישראל לא היו קיימים אז יחסים דיפלומטיים מלאים. אוסטריה החדשה ניערה מעצמה כל אחריות למעשי הנאצים, על אף שאדולף היטלר, אדולף אייכמן ונאצים בכירים רבים היו אוסטרים מלידה. הגרמנים התרעמו מאוד על כך שאוסטריה מציגה את עצמה, במידה רבה של הצלחה, כ״קורבן הראשון של הנאצים״, אף על פי שבמשאל העם שערכו הנאצים ב־1938, קרוב למאה אחוז הצביעו בעד סיפוח(״אנשלוס״) אוסטריה לגרמניה, וגם אם היו זיופים, אין ספק שהתוצאה שיקפה את רצון הרוב המכריע של האוסטרים. (בדיחה שהתהלכה אז בגרמניה אמרה שהאוסטרים מתעקשים לטעון שבטהובן היה אוסטרי והיטלר גרמני... בשני המקרים, זה לא נכון.) וינה סירבה גם לשלם פיצויים לקורבנות השואה או לבני משפחותיהם.
כנציגה הדיפלומטי הראשון שלחה אוסטריה לארץ אדם שהיה מעל לכל חשד - סוציאל־דמוקרט קשיש בשם הארטל, שנאלץ להסתפק בתואר ״קונסול כללי״. הארטל לא היה רק אנטי־נאצי בעל תעודות, אלא גם חובב יהודים אמיתי. הוא