התגייס לאס־אס ועלה בדרגה. הוא שירת שם כמפיק סרטים, ולדבריו לא היה עד לפשעים. בחלק האחרון של המלחמה הבין שהיא אבודה והתאכזב קשות מהפיהרר הנערץ.
הוא דיבר בגילוי לב, לא קישט ולא התחמק, וזה מצא חן בעיני. הוא הוסיף לי הרבה להבנת התופעה הנאצית, עליה כתבתי את ספרי ״צלב הקרס״, שהופיע לקראת משפט אייכמן.
ברברה סבלה מן הבעיה שהטרידה אז רבים מבני דורה בגרמניה ובאוסטריה: הם סלדו ממעשי דור ההורים, והדבר סיבך את יחסם להוריהם. ברברה העריצה את אביה וסלדה מן האס־אס. זה הביא אותה לעיסוק ביהדות, שנמשך לכל אורך חייה. כל ידידיה היו יהודים, כשקרייסקי נבחר לקאנצלר אוסטריה, ברברה ביקשה תפקיד בישראל, התמנתה לנספחת התרבות והעיתונות בשגרירות אוסטריה בתל אביב, ובסוף אף התגיירה והפכה ליהודייה אדוקה. למעשה שימשה בארץ כנציגתו הבלתי־רשמית של קרייסקי. על המשולש הזה ־ קרייסקי, ברברה ואני - עוד אספר בהמשך.
אחרי הנסיעה הראשונה נהגתי לבקר כמעט בכל שנה בחו״ל כדי לקשור קשרים ולהפיץ את תורתנו. כל ביקור ארך שבוע־שבועיים, גג שלושה שבועות, כי פחדתי להשאיר את ״העולם הזה״ זמן רב מדי בלי השגחתי.
נעזרתי בחו״ל בהרבה אנשים טובים, ששמחו להכיר ישראלי המסתייג מהמדיניות הרשמית של ישראל. מדיניות זו עוררה יותר ויותר התנגדות דווקא באותם החוגים, שתמכו במדינה בלב ובנפש עם הקמתה. בשבילי היו הנסיעות האלה כמו מעיין מים לצמא במדבר. בארץ היינו, חברי ואני, חריגים, יוצאי דופן, ״בלתי־נורמלים״. (הייתי מתלוצץ שבבית משוגעים, חולי הנפש הם ״נורמלים״, ואילו השפויים הם ״לא נורמלים״.) אך ברגע שדרכנו על אדמת נכר, הפכנו לנורמלית, ואילו שרינו ושועינו הפכו לבלתי־נורמלים. מה שאמרנו נשמע טבעי לגמרי, כמעט מובן מאליו, ואילו דברי הנציגים הרשמיים נשמעו כמטורפים.
נוצרה בעולם מעין רשת של אישים מתקדמים, אוהדי ישראל מאוכזבים, שלא היה ביניהם קשר, אך מחשבותיהם היו דומות. הם שמחו לעזור לישראלי כמוני, המליצו עלי זה בפני זה ואפשרו לי להגיע לחוגים בעלי השפעה.
המארח הראשון שלי בארצות הברית היה עיתונאי בשם דוד הורביץ, כתב של סוכנות הידיעות היהודית. היו לו מהלכים באו״ם ובמקומות חשובים אחרים. פעם