את השגריר העיראקי, האשם ג׳וואד, הכרתי למחרת היום. כשהורביץ פנה אליו, הוא הסכים ברצון. הוא ידע ש״הפעולה השמית״ פרסמה מודעה שבה קידמה בברכה את המהפכה העיראקית, שסילקה את המלוכה. זה היה, כמובן, הקול הישראלי היחיד שבירך על המאורע. פגישה גלויה כזאת של ישראלי עם דיפלומט ערבי היתה אז אירוע נדיר וחריג, כמעט בלתי־אפשרי. גם לי היתה זאת הפגישה הראשונה עם נציג ערבי כל־כך בכיר. דיברנו על הדרך לכינון שלום בין מדינותינו. ג׳וואד דיבר בלשון מתונה מאוד.
השיחה התנהלה בטרקלין האו״ם. הקפדתי מאוד שלא לקיים אותה במחתרת. ישבנו זה לצד זה בכורסאות עור גדולות. בשעה שדיברנו ראיתי מזווית עיני את אבא אבן נכנס לאולם, מעיף בנו מבט, עובר על פנינו פעם ועוד פעם.
למרות האופי הגלוי של הפגישה, לא הייתי לגמרי בטוח לגבי התוצאות האפשריות בבית. איסר הקטן וחבורתו יכלו בנקל להפוך אותה למגע פלילי עם סוכן זר, שדינו כדין ריגול חמור. לכן, בדרך חזרה לארץ, עצרתי ברומא, סרתי אל השגריר אליהו ששון ודיווחתי לו על הפגישה. אז גם סיפר לי ששון על אכזבותיו עם ראשי המשטר ההאשמי בעיראק בשעתו. בהגיעי ארצה מיהרתי לפרסם דיווח מפורט על הפגישה עם ג׳וואד.
זמן קצר לאחר מכן מונה ג׳וואד לשר החוץ של עיראק על ידי שליט המדינה, עבד־אל־כרים קאסם.
ערב נסיעתי הראשונה לפאריס הציע לי אריה בן־אליעזר להיפגש שם עם ידידו, ז׳אק סוסטל.
בן־אליעזר היה מבכירי תנועת החרות. הכרתי אותו עוד בשנות ה־40 הראשונות, בתקופה הרביזיוניסטית שלי. הוא היה איש אצ״ל שהגיע לארצות הברית והצטרף שם לקבוצה בראשותו של הלל קוק. נראה ששהותו באמריקה העניקה לו ביטחון עצמי מופרז. הוא חזר לארץ, נשא כמה הרצאות במועדון המפלגה הרביזיוניסטית ברחוב נחלת בנימין וחיש מהר נאסר על ידי הבריטים, ששלחו אותו למחנה המעצר בקניה. עם קום המדינה חזר לארץ והפך לאחד מעוזריו הקרובים של בגין בתנועת החרות. למרות ההבדלים בהשקפות, היו בינינו יחסים טובים.
בן־אליעזר נתן לי המלצה לסוסטל, וזה קיבל אותי במשרדו בפאריס בסבר פנים יפות. הייתי מלא סקרנות, מפני שהוא ייצג את כל מה שנתעב בעיני. במשך תקופה חשובה היה המושל הצרפתי של אלג׳יריה, וניצח על המאמץ (הכושל) לדכא את המרד. במקורו היה איש מדע, חוקר ההיסטוריה של מרכז אמריקה לפני קולומבוס.