הוא גם היה סוציאליסט מובהק. אחרי פרוץ מלחמת השחרור האלג׳ירית שלחה אותו הממשלה הסוציאליסטית לטפל במצב שם. תוך זמן קצר הפך לחביבם של המתנחלים הצרפתים (״הרגליים השחורות״). הסוציאליסט הפך לפאשיסט. איך זה קרה? צרפתי אחד הסביר לי: ״כשאתה נוסע במכונית שרד, אופנוענים לפניה ואופנוענים אחריה, ומתקבל בכל מקום במסדרים ובתרועות חצוצרה, הראש שלך מסתובב.״
כשפגשתי אותו, כבר היה אחד מראשי הימין הקיצוני בצרפת, אלילם של ה״קולונים״, נציג הקו הקיצוני ביותר נגד לוחמי השחרור. הוא הסביר לי ארוכות שאין בכלל עם אלג׳ירי, שמעולם לא היתה קיימת מדינה אלג׳ירית, שהמורדים הם כנופיה של פושעים, ושהמרד כולו אינו אלא מזימה של הרודן המצרי, גמאל עבד־אל־נאצר. זה נשמע לי מוכר.
״אלגיריה היא חלק בלתי־נפרד של צרפת, ממש כמו פאריס ומרטיי!״ לימד אותי, ״לעולם, לעולם לא נוותר עליה!״ ציטטתי מילים אלה פעמים רבות מאז באוזני כל מי שהכריז באוזני שאין עם פלסטיני, שמעולם לא היתה קיימת מדינה פלסטינית, שאנשי אש״ף הם חבורה של פושעים, שהאינתיפאדה אינה אלא מזימה מצרית או סורית, ושלעולם, לעולם לא נוותר על הגדה המערבית ועזה. ״שטח משוחרר לא יוחזר!״
זמן קצר לאחר מכן נקשר הקשר הראשון שלי עם המחתרת האלג׳ירית.
עמוס קינן חי בפאריס עם סופרת צרפתייה ידועה בשם כריסטיאן רושפור. היא היתה מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות, בלונדית, לא יפה במיוחד. יחסה אליו היה אימהי מעט. היה לי קל להבין זאת: עמוס גדל תחת כנפי אמו, אישה חזקה מאוד, שגידלה לבדה שלושה בנים, בשעה שבעלה היה מאושפז במוסד פסיכיאטרי. עמוס היה תמיד זקוק לאישה חזקה.
אני זוכר שיחה משעשעת עם כריסטיאן. דיברנו על שירה, והיא הזכירה משורר גרמני חשוב בשם אנרי איין. אני די מצוי בשירה גרמנית קלאסית - יותר מהרבה גרמנים - ואמרתי לה בביטחון מוחלט שמעולם לא היה משורר גרמני בשם זה. היא התעקשה בזעם גובר, ואז באה לי הארה: ביקשתי ממנה לכתוב את השם. התברר שכוונתה היתה להיינריך היינה.
כריסטיאן היתה מצויה בחוגי השמאל האינטלקטואלי בפאריס, ועמוס הכיר באמצעותה רבים מהאישים הבולטים. בראשית 1959 הם הציעו לסדר לי פגישה עם ז׳אן־פול סארטר האגדתי, אליל השמאל הצרפתי והעולמי. מובן שקפצתי על
המציאה.