סארטר גר אז ברחוב בונאפארט 42 ברובע סן־ז׳רמיין, שהפך בזכותו לבירה אינטלקטואלית בינלאומית. הוא קיבל אותי ואת עמוס בסבר פנים יפות. קשה לומר שהיה גבר יפה תואר, וזאת בלשון המעטה. הוא פזל באופן בולט. אבל הוא היה אינטלקטואל צרפתי אופייני, התגלמות האינטליגנציה הצרפתית, אדיב וקריר, קפדן בלשונו, מתבטא במדויק. דיברתי אנגלית, והיה ברור שהוא מבין את השפה היטב, ללא תרגום, אך הוא עצמו הקפיד לדבר צרפתית, בטענה שאינו יכול להתבטא באנגלית בדיוק הרצוי. עמוס תרגם מהצרפתית, אך כמעט ולא היה צורך בכך - את הצרפתית של סארטר, בהיגוי המדויק שלו, הבנתי.
עם השפה הצרפתית היה לי כל חיי רומן של אהבה נכזבת. בסוף שנות ה־50 החלטתי שאדם תרבותי אינו יכול לוותר על שפה זו. מורה פרטית, ילידת מצרים, התחילה ללמד אותי באופן אינטנסיבי. ידעתי את יסודות השפה, מפני שכל מי שמצוי בתרבות הגרמנית קולט לא מעט צרפתית כבדרך אגב. במשך כמה חודשים למדתי באופן שיטתי, אך אז החליטה המורה להגר לצרפת. נשארתי וחצי תאוותי בידי: אני יכול לקרוא ולהבין הרבה, אך עד היום אינני מבין דבר כשאני משוחח שיחת חולין. השיטה הצרפתית של חיבור מילים רבות למילה אחת בלשון הדיבור ה״ליאיזוך המפורסם - הורגת אותי. אצל סארטר זה היה יותר פשוט: הוא הפריד בבירור בין המילים.
לבקשתו, נתתי לו הרצאה קצרה על דעותי - קיומה של אומה עברית חדשה, הצורך לעזור בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, השאיפה להשתלבות במרחב השמי.
כשסיימתי, אמר סארטר משפט שנחרת עמוק בזיכרוני: ״אדוני, אתה מגולל אבן מעל לבי!״ הוא הסביר: ״אינני יכול לתמוך במדיניותה של ממשלת ישראל, מפני שהיא נוגדת את מושגי המוסר שלי. אבל אינני יכול גם לצאת נגדה בפומבי, מפני שאינני רוצה למצוא את עצמי במחנה אחד עם הימין האנטישמי, שבו לחמתי כל חיי. אך כשאני שומע את הדעות האלה מאדם ישראלי כמוך, אני יכול לתמוך בהן בכל לבי.״
בדיווח שלי על השיחה כעבור כמה ימים, הבאתי את התרשמותי הטרייה:
באותו רגע נשרה ממנו האדיבות הקרירה, ובמקומה בא יחס אחר לגמרי. סארטר, איש־הרוח, התעורר לחיים. הוא הסביר לי את סיבת רגש־ההקלה שלו... והחל מתעמק במסמך [״המנשר העברי״] שהיה מונח לפניו. היה זה תענוג אסתטי לראות כיצד אחד המוחות הגדולים של הדור ניגש לרעיון