שנודע לו רק כרגע, הופך אותו לכאן ולכאן - ומבין מיד את המשמעות המרחיקה־לכת הנובעת ממנו בכמה כיוונים בעת ובעונה אחת.
״אני רואה שאינכם משתמשים במונח המזרח התיכון״, אמר. "זה נכון לגביכם, כי זהו מונח גיאוגרפי של אדם אירופי.״ הסברתי לו את הסיבות שהניעו אותנו לבחור במונח ״שמי״ כהגדרה למרחב. הוא הפסיק אותי בתנועת־יד ערנית. ״זה ברור לגמרי,״ אמר, ״רוב העמים באזור שלכם מדברים שפות שמיות״.
בתום השיחה העניק לי סארטר מחמאה בלתי־רגילה: הוא הציע לי לפרט את השקפותי במאמר שיתפרסם בכתב העת שלו, ״טאן מוחץ״ (״זמנים מודרניים״), שהיתה ספינת הדגל האינטלקטואלית של השמאל הצרפתי. ואכן, המאמר פורסם, והמערכת שלחה לי חבילה גדולה של תדפיסים. פרסמתי אותם בגיליון ״העולם הזה״ מה־20 במאי, תחת הכותרת ״דגל חדש״. אגב, הישער של אותו גיליון סיפר על מוטק׳ה קידר, שנשלח לרצוח אישיות אנטי־ישראלית בדרום אמריקה, ובמקום זה רצח יהודי ידיד ישראל שהביא לו כסף. אסור היה לפרסם את פרטי הפרשה, והסכמנו עם הצנזור לקרוא לו ״השודד הנודד״.
עם סארטר נפגשתי שוב כשביקר בארץ וגר במלון ״דן״ בתל אביב. הפעם היה בחברת ידידתו המפורסמת לא פחות ממנו, סימון דה־בובואר. לאחר מכן, ערב מלחמת ששת הימים, כשהעולם כולו חרד לגורל ישראל, פרסם סארטר גילוי דעת להגנת ישראל. קראתי אותו מעל דוכן הכנסת.
הפגישה עם סארטר והתמיכה שהעניק לי פתחו לפני את החוג שהתקבץ סביבו. אחד הבולטים בו היה קלוד לנצמן, שכיהן כעורך ״טאן מודרך׳. לנצמן, שנודע בציבור (תרתי משמע) כמאהבה של סימון דה־בובואר, היה עדיין נשוי לשחקנית רגשנית, שהיתה אישיות חשובה בזכות עצמה. הוא היה חסיד נלהב של ישראל, והשפיע על סארטר בכיוון זה. סעדתי בחברתו ובחברת אשתו כמה פעמים. הוא היה איש נלהב מטבעו, והתלהבות זו התבטאה היטב בהבעות פניו ובשפת גופו. כשחקרתי אותו על המניעים למחויבותו העמוקה לישראל, סיפר לי כי בימי הכיבוש הנאצי חי אביו בפאריס בזהות בדויה. היה לו ידיד, ראש עירייה של אחד מפרברי הבירה, שנתן לו תעודות מזויפות של נוצרי. פעם בשנה היה עליו להגיע לאותו פרבר כדי לחדש את תעודתו. באחת הנסיעות האלה, כשעמד האב בתחנת המטרו, הוכרז לפתע ברמקול שכל הנוכחים בתחנה נדרשים להתייצב לפני קצינים גרמנים ולהציג את תעודותיהם. כשהגיע תורו של האב, העיף בו קצין הגסטאפו מבט, זיהה