הזדמנה רחל לחנות ושמעה שבעלת המקום מדברת עם לקוחה בשפה הפולנית.
״האם ידעת ששלושה מיליון פולנים נרצחו על ידי הנאצים?״ שאלה אותה רחל.
״לא מספיק!״ ענתה הגברת.
בחוגו של סארטר התיידדתי במיוחד עם דיזל חאלימי(הצרפתים, שאינם יכולים לבטא חי״ת, קראו לה ״אלימי״), עורכת דין יהודייה צעירה, שקנתה לה שם בהגנתה הנלהבת על נאשמים אלג׳ירים. היא היתה גם פרקליטתו של סארטר.
במשפט מפורסם הגנה דיזל על צעירה אלג׳ירית, חברת המחתרת, שעונתה קשה על ידי הצנחנים בשיטה הידועה - החדרת בקבוק לאיבר מינה. המשפט הכה גלים, ועמדתה האמיצה של עורכת הדין הצעירה עוררה הערצה. היא לא היססה להשתמש ביופייה כדי להשפיע על השופטים. ״כל אחד צריך להשתמש במה שיש לו,״ הסבירה לי.
היא היתה אישה שחרחורת, בעלת מראה מזרחי, כולה אש, ויחד עם זאת צרפתייה אמיתית. היא נולדה למשפחה יהודית בתוניסיה, משפחת טייב, והיו לה סיפורים על קצינים גרמנים שביקרו בביתה במלחמת העולם השנייה ושיחקו איתה כשהיתה ילדה. היא היתה פמיניסטית נלהבת. לא אחת סיפרה לי במרירות על ילדותה, כשהיא, הילדה המצטיינת, הופלתה לרעה לעומת אחיה, הנסיך בבית, שנפל ממנה מכל הבחינות.
תודות לדיזל באתי בפעם הראשונה במגע עם העולם הרוחני של הפמיניזם, שכבש אותי בהדרגה. בעולם התהלכו אז הרבה השמצות. הפמיניסטיות הוחשדו כלסביות, והרעיון כולו תואר כנקמתן של נשים מכוערות. דיזל וחברותיה, שאותן הכרתי במשך הזמן, היו הוכחה חיה להפך: רבות מהן היו יפות, נשיות מאוד בצורה הצרפתית המיוחדת, מוצלחות מכל הבחינות. מאז אני פמיניסט מושבע. כחבר כנסת העליתי את הצעות החוק הפמיניסטיות הראשונות, אך לא מעט נשים פסלו אותי, ואף שנאו אותי, בגלל תצלומי העירום ב״העולם הזה״. לא פעם התלוצצתי שאני ״פמיניסט שוביניסטי״.
חאלימי היתה נשואה לסופר צעיר, קלוד פו, גם הוא מחוגו הקרוב של סארטר, והיתה הדמות הדומיננטית במשפחה. נהגתי לסעוד איתה בכל פעם כשהייתי בפאריס. היא בחרה תמיד במסעדות המשובחות ביותר. פעם קבענו להיפגש במסעדה ידועה, אך כשהגעתי למקום מצאתי שהיא סגורה. כשהגיעה דיזל, הובילה אותי למסעדה סמוכה.
כשהתיישבנו לחשה לי דיזל: ״אל תסתכל, אבל בשולחן הסמוך יושב שר הפנים