זה ב״לה מונח״, העיתון הצרפתי שנחשב לאחד מחצי תריסר העיתונים החשובים בעולם. בתפקיד זה היה לו מעמד שכמה שרי חוץ יכלו רק לקנא בו.
מערכת ״לה מונד״ שכנה ברחוב האיטלקים, בקרבת האופרה, בבית ישן, שקשה היה להתמצא בו. המסדרונות היו עקומים, החדרים קטנים, מגובבים ומיושנים. הרצפה היתה עשויה עץ. רולו ישב בחדר קטן מלא עיתונים ישנים, ספרים וניירות. לשם עלו לרגל (וברגל - לא היתה מעלית) מדינאים ופקידים בכירים מכל ארצות ערב.
רולד, גבר נאה, גבה קומה, צרפתי מאוד בהתנהגותו, לא טפח לאנשים על הגב ולא היה איש רעים להתרועע. הוא הקרין רצינות, אמינות, ומה שנקרא באנגלית ״אינטגריטי״.
הוא עיתונאי כלבבי - אשף בהשגת חומר, מומחה בקשירת קשרים, בעל סגנון שוטף וקריא. ובעיקר: אדם שלא היה מוגבל לתחום המקצועי הצר. יש לו מצפון, עמוד שדרה מוסרי. מעבר להישגים המקצועיים, הוא שאף לתרום תרומה לניצחון הצדק בעולם. נתקלתי בחיי בכמה אנשים כאלה, ואהבתי אותם. גם אני ניסיתי לזרוע זרע כזה בנפשם של עיתונאים צעירים, שביקשו ללמוד ממני את המקצוע.
מסביב לרולו היתה קיימת מעין רשת בלתי־נראית של עיתונאים, מומחים למזרח התיכון, שפעלו מתוך מניעים דומים. בתפקידם המוכר הם היו כתבים, שדבריהם נדפסו וצוטטו ברחבי העולם. אך לצד עיסוק זה עסקו גם במשהו אחר: קידום השלום בין ישראל והעולם הערבי. כמעט כולם היו ביקורתיים כלפי המדיניות הלאומנית, הבלתי־מתפשרת של ממשלות ישראל.
לצד הצרפתים בלטו בחוג בלתי־קיים זה בריטים, איטלקים, כמה גרמנים, וגם אמריקאים מעטים. כולם היו מוכנים לעזור לי ככל שהתבקשו, ואכן נעזרתי בהם לא מעט, מבלי שאיש מהם ביקש ממנו אי־פעם דבר וחצי דבר. אותה מסיבת עיתונאים בלתי־רגילה בפאריס היתה חלק מהשירות הזה. נראה שהאמינו שאני פועל בתום לב למען השלום.
תודות לתכונותיו ולמעמדו, זכה רולו ביחס מיוחד במצרים, למרות העובדה שהיה יהודי וגולה מצרי. זה התחיל בקשר המקצועי שנוצר ביני ובין חסנין הייכל, עורך ״אל־אהראם״ היוקרתי, איש אמונו של עבד־אל־נאצר. בתיווכו של הייכל קיבל אותו נאצר בסבר פנים יפות והעניק לו ראיונות, חלקם לפרסום, חלקם לרקע, לא לציטוט. עוד אספר בהמשך על אחד הראיונות האלה, שלא לפרסום, שנתן נאצר ערב מותו לרולו, ושיכול היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים. רולו