במסעדה ״לה קופול״, החביבה עלי במיוחד. רולו הציג אותנו זה לזה והשאיר אותנו לבדנו. אכלנו ארוחת צהריים - כמו תמיד ב״לה קופול״ הזמנתי צדפות וסרטנים והתחלנו לדון בשלום בין ישראל והעולם הערבי. הצעתי לגשת לעניין באופן שיטתי: למנות תחילה את הפתרונות התיאורטיים האפשריים, ואחר כך לבדוק אותם אחד לאחד.
לקחתי מפית נייר ורשמתי:(1) השמדה הדדית.(2) השתלטות עם אחד על השני.
(3) מדינה דו־לאומית.(4) שתי מדינות.
הוויכוח היה קשה, אך בהדרגה התקדמנו בדרך האלימינציה. שנינו פסלנו את הרעיון שאחד מאיתנו ישמיד את השני, וגם את האפשרות שעם אחד יהיה עם אדונים והאחר עם עבדים. אחרי דיון ממושך פסלנו גם את המדינה הדו־לאומית כרעיון לא מעשי. נותר פתרון שתי המדינות, ולבסוף הגענו גם להסכמה מלאה על הדרכים להגשמתו.
הייתי מאושר. ״ובכן, הסכמנו שזהו הפתרון, ושאחר כך הערבים יכירו במדינת ישראל!״
״להכיר במדינת ישראל?״ קרא אל־חולי, ״לעולם לא!״
כשסיפרתי על כך לרולו, פרץ בצחוק. אני מחפש עדיין את המפית ההיא בין ניירותי.
בהקשר לפעילות שלי באותה תקופה, אין לי מנוס מסיפור שאינני שש לספרו.
ידידי שמחה פלפן, איש מפ״ם, פנה אלי ב־1957 בבקשת עצה. הוא התכוון להוציא כתב עת בשפה האנגלית לקידום רעיון השלום הישראלי־ערבי. זאת היתה אמורה להיות במה בלתי־מפלגתית לבעלי דעות שונות, כתב עת לדיון חופשי על המזרח התיכון והשלום. הוא ביקש ממני, כעורך מנוסה של שבועון, לייעץ לו. ישבתי איתו כמה פעמים, קבעתי את הפורמט של כתב העת ואף הצעתי לו כמה שמות אפשריים, וביניהם ״דעה חדשה״. באמצע השיחות האלה הייתי אמור לנסוע לחו״ל, ופלפן ביקש ממני לנצל את הביקור לטובת כתב העת המוצע.
הסכמתי ברצון, והוא סיפק לי מכתבי המלצה לכמה אישים בלונדון, ביניהם נורמן בנטוויץ׳, מראשי שלטון המנדט בשעתו, חבר פרלמנט יהודי בשם סילברסטון ועוד. שמחתי להכיר אותם, אכלתי עם אחד מהם ארוחת צהריים הודית במועדון ותיקי הודו בלונדון, ביקרתי בביתו של אחר ואף קיבלתי הבטחות לעזרה. בשובי ארצה רציתי למהר ולמסור דו״ח עם תוצאות הביקור, ותמהתי על כך שפלפן לא