הביקורים שלי בחו״ל היו רק חלק מפעולות ההסברה שלי כלפי דעת הקהל העולמית. לא פחות - ואולי יותר - חשובים היו הראיונות שנתתי לעיתונאים זרים מכל העולם, שביקרו אצלי בבית או במערכת. מספרם הגיע בוודאי לאלפים. בדיעבד אני תמה על מידת החופשיות שנהגתי כשהקדשתי להם את זמני - כל הראיונות ביחד בוודאי הצטרפו לשבועות או חודשים של חיי. באופן מוזר אנחנו נוטים להקפיד על הוצאת כסף, שיש לו תחליף, ולא על הוצאת הזמן, שאין לו תחליף.
את רוב המראיינים שכחתי. בשיחות איתם חזרתי כמו תוכי על ההסברים שלי, בתשובה על שאלות שגרתיות. אך היו גם מראיינים ידענים וחריפי מוח שנחרתו בזיכרוני.
באמצע שנות ה־50 בא אלי כתב חוץ של ״דר שפיגל״, שבועון גרמני שהיה מוכר לי אך מעט. ידעתי רק שהוא התבסס, כמו ״העולם הזה״, על המתכונת של השבועון האמריקאי ״טיים״. תוך כדי שיחה סיפר לי הכתב שהעורך שלו, רודולף אוגשטיין, נולד בהאנובר, ושהוא קתולי. זה סקרן אותי, מפני שגם אני גדלתי בהאנובר ולמדתי בגימנסיה הקתולית היחידה בעיר. הוא הבטיח לשאול את אוגשטיין אם אכן למדנו באותה הגימנסיה.
תשובתו הגיעה כעבור כמה ימים, והיתה די מפתיעה. לא זו בלבד ששנינו למדנו באותה גימנסיה, אלא שהיינו באותה הכיתה ממש. מכיוון שהיינו שני התלמידים הטובים בכיתה של הכומר הסה, היינו גם חברים קרובים. אוגשטיין זכר היטב אותי, וגם את עוגת הפירות של אמי. אין זה פלא שהוא זכר אותי ואני לא כל־כך זכרתי אותו. בבואי ארצה מחקתי בכוח את כל זיכרונותי מהמולדת הקודמת. אבל בלטתי בכיתה, מפני שהייתי היהודי היחיד בכל הגימנסיה.
מובן שבביקורי הבא בגרמניה ביקרתי את אוגשטיין, ומאז נפגשנו לעתים קרובות במערכת המפוארת שלו ובביתו המפואר עוד יותר על גדת נהר האלבה. השבועון המצליח שלו בגרמניה הגדולה הפך אותו לאדם עשיר; השבועון המצליח שלי בישראל הקטנה השאיר אותי אדם עני.
ככל שהשווינו את השבועונים שלנו, כן גברה התדהמה. ממילא זה היה די מדהים ששני תלמידים באותה הכיתה יבחרו לעצמם אותה קריירה בדיוק, מבלי לדעת דבר איש על רעהו. שנינו היינו גם הבעלים, גם המו״לים וגם העורכים הראשיים של שבועונינו. הוא ייסד את ״דר שפיגל״ כשנתיים לפני שקיבלתי לידי את ״העולם הזה״. היינו שנינו בני אותו גיל (הייתי מבוגר ממנו בחודשיים). היה גם דמיון מסוים בסגנון המאמרים שלנו. כמוני, הוא שאף להשפיע על התודעה של הציבור בארצו