עליית עבד־אל־נאצר לשלטון הפיחה בהם תקווה, אבל זו נכזבה. הקומוניסטים אמנם תמכו בנאצר, אבל הוא דיכא אותם ביד קשה, גם כשהתחבר עם ברית המועצות. המפלגה שהקים קוריאל שקעה. הקומוניסטים הערבים המצרים האמינו שריבוי היהודים במפלגה גורם לאי־הצלחתה בקרב ההמונים המצריים. חל פילוג, והקומוניסטים היהודים נעלמו פחות או יותר מהשטח.
החוג של קוריאל בפאריס, לעומת זאת, הפך למוסד ייחודי. אפשר לקרוא לו ״קבלן פרטי למהפכות״. הוא הגיש שירותי עזר לתנועות שחרור לאומיות וחברתיות בכל העולם: החל באספקת כסף ומסמכים מזויפים וכלה באמצעי לחימה ואמצעי תעמולה. ״הקונגרס האפריקאי הלאומי״ בדרום אפריקה (ארגונו של נלסון מנדלה), פעילי השמאל בארצות דרום אמריקה, לוחמים בווייטנאם - כולם נעזרו בקוריאל ובאנשיו. בשנות ה־50 התמסר החוג בעיקר ל״חזית השחרור הלאומית״ (פל״ן) האלג׳ירית.
כל הפעולות האלה התנהלו, כמובן, במחתרת. עצם ההתנהלות הזאת גבלה בנס. קוריאל וחבריו, וביניהם ג׳ויס בלאו (ששמה בא לה מנישואים עם אזרח בלגי, שהעניקו לה אזרחות) סיכנו את חייהם וחירותם מדי יום ביומו. פעם, אחרי אחת הפגישות שלנו, הסיע אותי קוריאל ב״דה־שבו״ הקטנה שלו למלון שלי. כאשר סובבנו את שער הניצחון במהירות מופרזת, הגיחה מכונית מאחד הרחובות הצדדים. רק כמה סנטימטרים הפרידו בינינו ובין התנגשות. קוריאל פרץ בצחוק. המכונית שלנו היתה מלאה בחומר תעמולה של המחתרת האלג׳ירית. אילו אירעה ההתנגשות והמשטרה היתה באה למקום, זה היה הסוף שלנו.
הערכתי את קוריאל מאוד. כמעט ואמרתי: הערצתי אותו. השקפת העולם שלו היתה רחוקה מדעותי. הוא היה עד הסוף מארכסיסט אדוק, אך גם עצמאי: את ברית המועצות ראה בעיניים פקוחות ומתח עליה ביקורת קשה. אני מעולם לא הייתי מארכסיסט. אך נהניתי מהניתוחים החדים שלו, שתמיד האירו בעיה מזווית חדשה. למדתי ממנו הרבה.
אני זוכר, לדוגמה, ויכוח על בעיית ביאפרה, החבל הבדלני שביקש להיפרד מניגריה. במהלך מלחמת השחרור שלו סבלו התושבים חרפת רעב. העולם כולו הזדעזע למראה התמונות. תבעתי בכנסת פעולה ישראלית לעזרת החבל. שר החוץ אבא אבן הזמין אותי אליו וגילה לי בסוד שהממשלה מנסה לעזור, אבל התנאים הגיאוגרפיים מונעים זאת. קוריאל, לעומת זאת, טען שביאפרה נתמכת על ידי מדינות קפיטליסטיות החומדות את אוצרות הטבע שלה, ושיש לתמוך דווקא בממשלה המרכזית היושבת בלאגוס.