מובן מאליו שסוכנות הביון המרכזית (סי־איי־אי) האמריקאית ראתה בו אויב. הרי המשטרים שקוריאל עזר להילחם בהם היו, כמעט כולם, משטרים של רודנים שנתמכו על ידי הסי־איי־אי, וחלקם אף הועלו לשלטון על ידי הסוכנות האמריקאית עצמה. סוכני הסי־איי־אי, ביניהם עיתונאיות ועיתונאים מכובדים כביכול, כתבו על קוריאל מאמרי השמצה ואף ספרי שטנה, וטענו שהוא רב סוכן של הקג״ב הסובייטי - האשמה שהיתה מגוחכת בעיני כל מי שהכיר אותו מקרוב. הוא תואר כדמות שטנית, שידו מגיעה לכל מקום, חתרן בלתי־נלאה נגד אושיות החירות והדמוקרטיה בעולם.
משהו מזה נפל גם עלי, כמי שמקיים קשר עם קוריאל. הרגשתי בכך כאשר לפתע הפסקתי לקבל הזמנה לחגיגת 4 ביולי, יום העצמאות של ארצות הברית. כעורך שבועון חשוב הייתי מקבל מהשגרירות הזמנה כזאת כל שנה, ולפעמים נעניתי. גם בעיני הקונסוליה האמריקאית הפכתי פתאום גורם עוין: במשך כמה זמן הוגבלה הוויזה שלי לארצות הברית למטרת סיקור דיוני האו״ם בלבד, והורשיתי לשהות רק באזור ניו יורק.
אותי זה הצחיק, כי באותו זמן הייתי אויב גם בעיני מוסקבה. מדי פעם הוזמנו משלחות של אישים ״מתקדמים״ מישראל לברית המועצות, והמארגנים התמימים היו מכניסים את שמי בין המועמדים. בכל פעם חזרה הרשימה כששמי נמחק ממנה. התגאיתי מאוד בעובדה שאני שייך לקבוצה אקסקלוסיבית ביותר - אנשים(ואולי רק איש אחד...) הרשומים ברשימה השחורה של הסי־איי־אי והקג״ב גם יחד. (בברית המועצות ביקרתי בפעם הראשונה רק ערב קריסתה, בתקופת מיכאיל גורבצ׳וב.)
אין ספק שקוריאל היה על הכוונת של שירותי מודיעין רבים בעולם. אני משער שגם המוסד התעניין בו. מובן מאליו ששירותי הביטחון הצרפתיים הכול יכולים שמו עליו עין, ופעם אף הוגלה לאזור נידח בצרפת. כאשר נרצח במאי 1978, בחדר המדרגות של ביתו, נפתח בין אוהדיו משחק של ניחושים: היו שסברו כי נרצח על ידי השירות החשאי הצרפתי, אחרים האמינו שהרוצחים פעלו בשירות הסי־איי־אי. הימורים אחרים היו על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה או אחד הרודנים בדרום אמריקה.
(כאשר שרפו את מערכת ״העולם הזה״, נשאל חוקר המשטרה שטיפל בתיק מי חשוד במעשה. הוא ענה: ״קחו את ספר הטלפונים...״ כלומר - כולם חשודים בפוטנציה. אותה תשובה אפשר היה לתת למי ששאל מי רצח את קוריאל. הרוצחים לא נתפסו מעולם.)