בין מטרותיו של קוריאל בלט השלום הישראלי־ערבי. בעיניו, כיהודי יליד מצרים שהיתה לו רגל בשני המחנות, היתה זאת שאיפה טבעית. על אחת כמה וכמה מכיוון שהיה קומוניסט, שהעז להפגין ברחובות קהיר נגד התערבות מצרים במלחמת תש״ח. באופן טבעי, זה היה הנושא המרכזי בשיחות שלנו. אחרי ששמע על תוכניותינו, הציע דרכים לעזרה. שיחות אלה נשאו פרי כעבור שנים: כאשר נשלח עיצאם סרטאווי על ידי יאסר ערפאת לפאריס כדי לנהל שיחות עם חברי ״המועצה הישראלית למען שלום ישראלי־פלסטיני״, שעליה אספר בהמשך, היה זה קוריאל והחוג שלו שקיבלו על עצמם את ארגון הפגישות, העמידו לרשותנו וילה דיסקרטית מחוץ לעיר והגישו לנו את כל השירותים הדרושים.
בסוף שנות ה־50 הקדיש קוריאל, כאמור, את עיקר תשומת לבו למלחמת השחרור האלג׳ירית. זאת היתה מלחמה אכזרית מאין כמוה. קרוב למיליון אנשים נהרגו בה, מיליונים ברחו או גורשו, עינויים קשים היו מעשה יום־יום. בצרפת עצמה פעלה מחתרת אלג׳ירית ענפה, שנתמכה על די טובי האינטליגנציה השמאלית, ובראשה ז׳אן־פול סארטר. (כאשר שירות ביטחון הפנים הצרפתי רצה לעצור את סארטר, הנשיא דה־גול מנע זאת ואמר את המשפט המפורסם: ״גם סארטר הוא צרפת!״ הלוואי עלינו!)
בין קוריאל וביני היתה תמימות דעים גמורה בנושא זה. תמכתי בכל לבי בתנועת השחרור האלג׳ירית. חזרתי על כך שוב ושוב במאמרי: זאת לא היתה רק חובה מוסרית, אלא גם תבונה פוליטית. הרי במוקדם או במאוחר תהיה אלג׳יריה חופשית. אם תתמוך מדינת ישראל בלוחמי השחרור עכשיו, בשעתם הקשה ביותר, הם יזכרו זאת אחרי ניצחונם. אלג׳יריה עשויה להיות המדינה הערבית הראשונה שתכיר בישראל.
מבחינתי זה היה המשך ישיר לקו שנקטתי ב־1952, כאשר הצעתי לתמוך ב״קצינים החופשיים״ שחוללו את מהפכתם במצרים. הייתי בטוח שתמיכה ישראלית בגמאל עבד־אל־נאצר תסלול את הדרך לשלום. הייתי משוכנע בזה שבעתיים ב־1956, כאשר הלאים נאצר את חברת תעלת סואץ. ממשלת ישראל עשתה, כידוע, את ההפך והצטרפה לקנוניה הצרפתית-בריטית שנקראה אצלנו ״מבצע קדש״, ושמטרתה האמיתית היתה להפיל את נאצר. כאשר התחוללה ב־1958 המהפכה העיראקית, התלקח אותו ויכוח שוב, ועם אותן התוצאות: הצעתי לתמוך במהפכה, הממשלה עשתה את ההפך.
נציג בולט של העמדה הרשמית היה שמעון פרס. ב־1961, בשובו מביקור בצרפת, הכריז: