פעמיים עזרה צרפת לישראל לשמור על קיומה ועל חירותה. לא בגלל האינטרסים שלה במקומות אלה, אלא בגלל ערכים משותפים, ובגלל זהות מלאה בין שאיפות שתי המדינות.
עוד במאי 1962, כאשר ניצחון המורדים כבר הסתמן באופק, הכריז פרס
דה־גול מאמין שעם אחד צריך לעזור לרעהו, לא רק בגלל אינטרס, כי אם לפעמים גם מתוך אמונה. עזרתו שלו לישראל הולמת בהחלט את נטיות לבו היותר נדיבות.
רק שנים מעטות יחלפו עד שפרס יצטרך לאכול את הכובע שלו.
חמש שנים לפני כן, באוגוסט 1957, כתבתי תחת הכותרת ״צרפתאל״:
הבה נהיה מעשיים. צרפת לוחמת באלג׳יריה, וכל עוד היא לוחמת שם,
כל השונא את הערבים יכול לבטוח בחסדיה. אולם מלחמת אלג׳יריה לא תימשך לנצח. באחד הימים תסתיים... מה יקרה למחרת היום? אל נשלה את עצמנו. עוד יש לה [לצרפת] אינטרסים אדירים בעולם המוסלמי...
יהיה זה טירוף־הדעת מצדה אם למחרת הפשרה באלג׳יריה לא תעשה את הכול כדי לפייס את המוסלמים.
וכעבור שנתיים, בספטמבר 1959:
דה־גול הועלה לשלטון כדי להציל את צרפת, לא כדי להציל את ישראל.
תהיה תוצאת המלחמה באלג׳יריה כאשר תהיה - פשרה או תבוסה סופית של צרפת - למחרת היום תצטרך צרפת לתמוך בלאומיות הערבית, לקרב שוב את עמי אפריקה ולפנות נגד ישראל.
זה היה אמור להיות ברור לכל מי שקרא ספרי היסטוריה. חוששני שפרס לא קרא אותם מעולם.
לקוריאל היה רעיון מבריק. אחרי שהתייעץ עם ההנהגה האלג׳ירית, הציע שאקים בישראל גוף שיזדהה בגלוי עם המרד האלג׳ירי. גוף כזה יוכל לקרוא ליהודי