כאשר שבת רעב. מאמצינו הדלים נשכחו, והמדיניות האווילית של ממשלת ישראל נשאה פרי באושים. אלג׳יריה החופשית הצטרפה אל אויבינו. היא היתה המדינה הראשונה שתמכה בפועל באש״ף.
ובכל זאת עשה בן־בלה מחווה לטובתנו, כשנענה לבקשה של קוריאל. בעת שחי במצרים הכיר קוריאל את מרסל ניניו, האישה היחידה בין אסירי ״הרשת הקהירית״ של ה״עסק ביש״. עם חזרתו של בן־בלה לאלג׳יר הוא קיבל את פני קוריאל, ששטח לפניו בקשה: שישתדל למענה אצל ידידו, גמאל עבד־אל־נאצר. כפי שסיפר לי קוריאל אחר כך, בן־בלה נענה לבקשה, כגמול על פעילותו הנאמנה של קוריאל למען העניין האלג׳ירי, וביקש מנשיא מצרים לשחרר את מרסל. נאצר התחמק בתירוץ מעניין: ״אם אשחרר אותה היום,״ אמר לבן־בלה, ״יעצרו אותה שירותי הביטחון שלי מחר מחדש.״
הפרק האחרון במאבק האלג׳ירי היה מסובך ועקוב מדם. פרטיו נודעו לי בדיעבד, טיפין־טיפין. באלג׳יריה נוצרה מלחמה משולשת: הפל״ן מכאן, הנשיא דה־גול מכאן והמתנחלים מכאן. המתנחלים - שכונו ״קולונים״ או ״שחורי־הרגליים״ - היו ציבור חזק ונחוש. רבים מהם בני משפחות שהתגוררו באלג׳יריה זה יותר ממאה שנה, דור רביעי או חמישי של ילידי הארץ, והמשא ומתן של דה־גול עם תנועת השחרור נראה להם כמעשה תועבה. הרי אלג׳יריה, בניגוד למרוקו ותוניסיה, הוגדרה פורמאלית כ״מחוז ממחוזותיה של צרפת״, ״חלק בלתי־נפרד של הרפובליקה״, והוויתור עליה היה משול לבגידה במולדת. הקולונים הקימו ארגון צבאי בלתי־חוקי, או־אה־אס (o.a.S - ראשי תיבות של ״ארגון צבא חשאי״), שנועד להילחם גם במוסלמים וגם בדה־גול. חלק גדול ממפקדי הצבא הצרפתי באלג׳יריה, ובייחוד הצנחנים, הזדהו איתם, בין בגלוי ובין בסתר.
המתנחלים האירופיים מנו יותר ממיליון נפש, כ־10% מאוכלוסיית אלג׳יריה. היהודים, שהיו כולם בעלי אזרחות צרפתית, מנו כ־150 אלף. רובם ככולם הזדהו עם הקולונים בלב ובנפש.
בישראל דאגו לשלום היהודים, ושליחי המדינה הקימו שם ארגון הגנה יהודי שהיה, כמובן, ארגון ציוני, וראשיו המקומיים עלו בזה אחר זה לארץ. בסוף נשארו רק המפקדים שהיו מזוהים לגמרי עם המתנחלים. הארגון היהודי נשמט מידי יוזמיו הישראלים, והתמזג פחות או יותר עם האו־אה־אם. בכמה מקומות היה האו־אה־אס ברובו מורכב מאנשי הארגון היהודי.
נוצר מצב של תוהו ובוהו. האלג׳ירים הפעילו מערכת טרור חסרת כל מעצורים