באמצעות מתווכים. היא רצתה להכריח את המנהיגים הערבים לפנות רשמית אל משרד החוץ, ובכך להכיר בישראל. כלומר שהערבים ישלמו את המחיר (ההכרה בישראל) עוד לפני שהתחיל משא ומתן על הסחורה (התמורה הישראלית). כך משה שרת וכך יורשתו, גולדה מאיר.
התעקשות זו סתרה את הניסיון הדיפלומטי בעולם. הבריטים, למשל, השתמשו תמיד באנשי קשר בלתי־רשמיים, שפעלו בשקט, ושבמקרה הצורך ניתן היה להכחיש את הקשר איתם. סופרים, פרופסורים, אנשי האגודות המקצועיות ודומיהם גויסו בבריטניה לא פעם לשליחויות דיפלומטיות מוסוות. כך גם בארצות הברית: הנשיא אייזנהאואר ביקש בשנות ה־50 מאיל הנפט רוברט אנדרסון לצאת למזרח התיכון כדי להעביר מסרים רגישים לממשלות האזור, ולפחות ארבעה נשיאים אמריקנים השתמשו באיל נפט אחר, ארמאנד האמר (יהודי), להעברת מסרים ויצירת מגעים עם ברית המועצות. הנוהג הישראלי היה תמיד הפוך.
ואכן, הקריירה המזהירה של גולן ספגה מכה קשה כאשר החליטה שרת החוץ גולדה מאיר לשים קץ לפעולתו של ״שר החוץ הפרטי״, שהתחרה בה. השנאה־קנאה של גולדה היתה תמיד קטלנית. בן־גוריון אמר פעם שגולדה מצטיינת רק בתחום אחד: השנאה. ב־1962 החליטה לשלול את דרכונו הישראלי של גולן, ואחרי דיונים בוועדת החוץ והביטחון השיגה את מבוקשה. זה היה מסר לכל הערבים שגולן אינו מהווה חוליית קשר בלתי־רשמית לממשלת ישראל, ובכך הסתיימה התועלת המדינית שלו. הוא עבר בהדרגה לעסקים ושימש כמתווך לעסקות מסחריות בינלאומיות, בעיקר עם סנגאל, עד שנפטר.
נחום גולדמן אפילו לא חשב להגן עליו בשעת המשבר עם גולדה. הוא הכחיש כל אחריות למעשיו, אף שהתפאר במשך שנים בהישגיו של גולן. גם בפרשה זו - כמו ברבות אחרות - הוכיח איש מבריק זה שהוא פחדן גמור.
ארבע שנים לפני ההתנגשות הקטלנית עם גולדה יזם גולן מבצע פוליטי מהפכני: הפגישות שנודעו בשם ״ועידות פירנצה״. האיש המרכזי ביוזמה מתמשכת זו היה ג׳ורג׳ו לה־פירה - אחת הדמויות היותר ססגוניות שהכרתי בחיי. אף שהיה ראש עיריית פירנצה, נולד בסיציליה והיו לו כל התכונות האופייניות לאיטלקי דרומי: הוא שפע להט, דיבר בתנועות ידיים נלהבות וכבש את לב בני שיחו. לה־פירה היה קתולי אדוק. הוא לא היה נזיר ממש, אך חי במנזר. פעם, כשהיה חולה, ביקרתי אותו בחדרו, שהיה כמעט ריק מרהיטים ודמה יותר לתא של נזיר. בכנסייה היה שייך לאגף השמאלי, שלא היה שונה בהרבה מהשמאל הסוציאליסטי.