מחקר יסודי שבו אסף הוכחות לכך שהפוגרום אורגן על ידי הבריטים דווקא, שביקשו לקנות בדרך זו לגיטימציה לאומית לבני חסותם. ולראיה: גם שלושים שנה אחרי הפוגרום נשארו התיקים בארכיון הבריטי על פרשה זו נעולים, וכל מאמציו לעיין בהם עלו בתוהו. אינני יודע אם טענה זו הוכחה - או הופרכה - לאחר מכן.
מכל מקום, המחתרת העיראקית חדשה שלחה את בן־אפרים לישראל כדי להציע עסקה: ישראל תעזור להם לגרש את הבריטים מעיראק, כפי שגירשה אותם מהארץ, והממשלה העיראקית שתקום תכרות ברית עם ישראל. בן־אפרים האמין שמוטלת עליו שליחות היסטורית ומיהר לירושלים. לתדהמתו, נתקל בדלתות סגורות. איש לא רצה לשמוע. בצר לו פנה אל כ״ץ, שהיו לו מהלכים בצמרת המדינה. בעקשנות ראויה לציון התדפק כ״ץ על הדלתות, עד שהגיע אל בן־גוריון עצמו. ״הזקן״ הקשיב והפנה אותו לאיש אמונו, ראובן שילוח, שנחשב מומחה לענייני המזרח התיכון.
השיחה של כ״ץ עם שילוח היתה רבת משמעות ושפכה אור על גישת ישראל בשנים ההן, וגם לאחר מכן. ״אתה משוגע?״ שאל שילוח, ״הבריטים הם בעלי הברית שלנו במזרח התיכון! אסור לנו לעשות שום דבר שיפגע באינטרסים שלהם! שכח מכל העניין!״ כ״ץ, שכמו אחיו היה בכיר באצ״ל לשעבר, הזדעזע. הוא הגיע אלי וסיפר לי את הסיפור, אך החלטנו שלא לפרסם אותו, שמא נביא אסון על אנשי המחתרת. רק ב־1958, בעקבות המהפכה העיראקית שבה גורשו הבריטים ונהרגו המלך ונורי סעיד, החלטתי לפרסם את הסיפור.
חזרה לפירנצה. ניסיונה של גולדה לחסל את גולן היה עלול לסמן את סוף היוזמה, אבל לה־פירה וגולן התעקשו להמשיך בה. הם כינסו ועידה שנייה, ואליה הוזמנו ישראלים שהיו מוכנים להמרות את פי האישה הנקמנית במשרד החוץ. קיבלתי הזמנה רשמית להשתתף בוועידה.
כשהגעתי למלון שנקרא, כמה סמלי, ״מדיטראנה״ (״הים התיכון״), הראה לי גולן מסמך מעניין: מכתב רשמי של שגריר ישראל ברומא לראש עיריית פירנצה, ובו מחאה על הזמנתו של הפורנוגרף הידוע, אורי אבנרי, לוועידה. כדי לחזק את דבריו צירף השגריר המכובד צרור עמודים לדוגמה מ״העולם הזה״, ובהם תצלומים של חשפניות ונשים מעורטלות אחרות. זה היה באמת אקט מיוחד במינו: שגריר המשמיץ אזרח של מדינתו במסמך רשמי המיועד לאישיות במדינה אחרת.
השגריר ושולחיו חשבו, בוודאי, שזה ירתיע קתולי אדוק כמו לה־פירה. הם לא הכירו את האיש. לא זו בלבד שראש העיר האגדתי היה אדם רחב אופקים, אלא