שהתכסיס השפל של השגריר הרגיז אותו מאוד. מאז, ועד סוף ימיו, נטה לי חסד מיוחד, דאג להזמין אותי לכל הוועידות הבאות ואף להנעים את שהותי בפירנצה. העיר שעל גדות הארנו הפכה בשנים הבאות למולדתי השנייה. נשביתי בקסמה מהרגע הראשון. עד היום אני מתרגש כשאני רואה לפני את ה״דואומר׳ היפהפה. בייחוד אחרי שיהושע פראוור הירושלמי, ידען גדול ומספר מרתק, ערך לי פעם סיור מודרך באולמותיו.
הפקותיו של לה־פירה היו תמיד עמוסות בטקסים ובסמלים. הוועידה התקיימה בפאלאצו וקיו(״הארמון הישן״), המבצר המרשים בלב העיר. שמתי לב שהקומה העליונה שלו בולטת החוצה, והוסבר לי מדוע: שליט העיר בימים הטובים ההם חשש מהתקוממות נתיניו, שיכלה להתרחש בכל עת, ובנה את הארמון כך שניתן היה לשפוך שמן רותח על הצרים עליו.
באולם הוועידה היה משמר כבוד, לבוש במדים של ימי הביניים, הדגלים העתיקים של העיר ניצבו מאחורי שולחן הנשיאות, ותרועת חצוצרות בישרה על התחלת הדיון. נאמר לי מראש שהאיטלקים מקפידים בהזדמנויות כאלה על לבוש רשמי, ולכן לבשתי חליפה, כמו כולם, וענבתי עניבה. אבל זה היה בקיץ, החלונות היו סגורים, כנהוג באירופה, ואיטליה לא שמעה עדיין על מיזוג אוויר. כעבור שעה לא יכולתי לסבול עוד. עשיתי דבר שלא ייעשה: פשטתי את המקטורן שלי. המשתתפים האחרים החליפו ביניהם מבטים של תמיהה על התנהגות הישראלי הברברי, אך בחלוף כמה דקות, בזה אחר זה נהגו כמוני. ניצחון ראשון לישראל.
לוועידה הוזמן גם מרטין בובר, שנשא נאום מרשים (עליו סיפרתי בפרק קודם). גם אחרים נשאו נאומים, אבל היה ברור שלא תוכן הנאומים חשוב, אלא עצם המפגש בין ישראלים וערבים. הדיונים החשובים ביותר נערכו בשעת הארוחות במסעדות ובמלון. למדתי הרבה מבני שיחי הערבים והאירופים, כולם מומחים גדולים לענייני המרחב שלנו, והשתדלתי לעשות נפשות לרעיון השלום, ובעיקר לצורך בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
״פלסטין״ לא היתה אז על המפה. פשוטו כמשמעו: לא היתה ארץ בשם פלסטין, והתנועה הלאומית הפלסטינית החדשה עדיין לא היתה קיימת. בשעה שנועדנו בפירנצה התאמץ מהנדס צעיר בשם יאסר ערפאת, שהיה עדיין אלמוני לחלוטין, להקים אותה בכוויית. בוועידה נכח רק פלסטיני צעיר בודד. נפגשתי איתו פעם־פעמיים בפירנצה וברומא, אך לא הצלחתי לתהות על קנקנו. עד היום אינני יודע מי שלח אותו.
מכיוון שזה היה באיטליה, נעשה הכול בעצלתיים. הושאר לנו הרבה זמן להתבטל