במלון האלגנטי, שהשקיף על תארנו, לסייר בעיר, לאכול ארוחות איטלקיות (שארכו כשלוש שעות בממוצע) וליהנות באופן כללי.
במיוחד משך אותי המוזיאון ״אופיצ׳י״, ליד הארמון. מכיוון שהייתי בור באמנות הציור, השתדלתי להקשיב לדברי המדריכים. פעם נדבקתי למדריך שהסביר את הציורים לבני זוג אמריקאי קשיש ועשיר, ששאלו שאלות אוויליות. המדריך הבחין, כנראה, שאני באמת מעוניין, הרים את קולו וכיוון את הסבריו אלי. כך למדתי הרבה דברים חדשים (מבחינתי) על מיכלאנג׳לו, ליאונרדו דה־וינצ׳י ושאר הגאונים שפעלו בעיר. אני זוכר שבדרכי למלון חלפה המחשבה בראשי: ״זה אבסורד. אני בן 40, האופקים שלי מתרחבים מדי יום ביומו, אני צובר ידע והבנה. כל זה - בשביל מה? הרי באחד הימים אמות, וכל הידע הזה ייקבר איתי.״ לא חלמתי אז שאגיע לגילי המופלג הנוכחי, אבל השאלה נשארה בעינה.
בין ועידה לוועידה בא לה־פירה לביקור בארץ. הוא הזמין אותי להילוות אליו בביקור בחברון. שם, במערת המכפלה, ערך טקס מיוחד: תפילה משותפת לשלוש הדתות. הוא הזמין שייח׳ מוסלמי, יהודי דתי וכומר, וכולנו ביחד התפללנו למען השלום. מכיוון שאני אתאיסט גמור, לא היה לי מה לתרום לתחינה לאלוהים, אבל חשבתי שהמעמד ראוי להזדהות, ולה־פירה עצמו לא בדק בציציותי הדתיות.
בכלל, הדתיות שלו היתה ייחודית מאוד. נחרת בזיכרוני הנאום שלו בסיום אחת הוועידות. הוא דיבר בהתלבות, נופף בזרועותיו, והמילים יצאו מפיו בפסוקים קטועים: ״אלוהים - כול יכול - אם הוא רוצה, הוא יכול לעשות שלום בין היהודים והערבים - אבל הוא רוצה - שידחפו אותו!״
ג׳ו גולן היה מלך הוועידות האלה. הוא עשה בהן כבתוך שלו. לה־פירה נתן לו תמיכה בלתי־מוגבלת, ושני עוזריו הצעירים, גברים איטלקים מהסרטים (שאחד מהם ירש לימים את תפקיד ראש העיר) מילאו את כל מבוקשו. פעם ביקשתי לראות את ונציה. גולן השיג מכונית פאר ונסענו לשם. בדרך שרנו את השירים האיטלקיים שהיו אז באופנה.
במשך הזמן הבינה גולדה שטעתה בכך שהשאירה את הוועידה כשטח הפקר לעוכרי ישראל כמוני. בוועידה שהתקיימה בקיץ 1965 שלחה שליח רם דרג מישראל. זה היה ח״כ דוד הכהן מחיפה, בכיר במפא״י, שהיה גם הוא טיפוס מיוחד במינו.
הכהן הצטיין בגסות מלבבת, שלא היה אפשר להתרגז עליה. פעם ראיתי אותו ביציע המבקרים של מועצת הביטחון של האו״ם. היה איתו זוג אורחים, והוא ביקש להושיב אותם בשורה הראשונה, אך זו היתה תפוסה כולה. בלי חוכמות