כשאבותינו הציונים החליטו להקים ״מקלט בטוח״ בארץ-ישראל, היתה בידם הברירה בין שתי דרכים:
הם יכלו להופיע בקדמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע ה״לבן״ ואדון ה״ילידים", דוגמת הקונקויסטאדורים הספרדים והקולוגיסטים האנגלו-סכסים באמריקה. כך עשו בשעתם הצלבנים בארץ-ישראל.
הדרך השניה היתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו, - הרואה בעצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של הגזע השמי, והמובן להדריך את עמי המרחב השמי במלחמת-שחרורם מעול הנצול האירופי.
התנועה הציונית, כדרכה, התעלמה מעצם הבעיה ולא נקטה כל עמדה ברורה. היו בתוכה כאלה שהפריחו סיסמאות על הרחבת גבולה של אירופה ועל הפצת התרבות המערבית. סיסמאות אלו נשארו בגדר פטפוט בלבד. בהבדל מכל שאר תנועות ההתישבות הכיבושית של בני אירופה, לא עמד שום כוח מולדתי מאחרי הנסיון הציוני. הפזורה היהודית לא היתה מעולם בסים מדיני מאורגן, המוכן לקיים בכוחותיו מסע-כיבוש מזוין, ואילו האומות האירופיות, אשר הקיאו מתוכן את יהודיהן, לא יכלו לשמש עורף מוצק למשטר של דכוי ציוני.
מאידך גיסא לא ראתה הציונות את עצמה כתנועת-שחרור אסיאתית, המוכנה לקחת חלק בשאיפותיה וגורלה של אסיה הקדמית, והעמים דוברי הערבית ראו בה אויבת בנפש לתנועתם הלאומית, כובש אירופי זר בעל שיטות מחוכמות חדשות.
כך נשארה התנועה הציונית קרחה מכאן ומכאן, וכשלונה במדיניות הערבית עולה בחומרתו ובממדיו אפילו על שאר כשלונותיה.
אבותינו ראו את הערבי הראשון אחרי שציודם הנפשי והרעיוני כבר היה מוכן ומושלם. התנועה הציונית בכללה נתקלה בפעם הראשונה בקיומה של אוכלוסיה דוברת ערבית בארץ-ישראל ובארצות השכנות אחרי תום תהליך הגיבוש וההשלמה של האידיאולוגיה הציונית. עד