מחוץ לדוגמה האחרונה, מתכחשים כל הפתרונות האלה לעובדה כי התנועה הערבית אינה תופעה ארצישראלית בלבד, אלא התעוררות המקיפה את בל העמים הערביים. לכן נדהמו הציונים כשנתקלו פתאום בהתנגדות המאורגנת של ״העולם הערבי״ כולו, רעד היום ישנם המאמינים בי התערבות כללית זו אינה אלא פרי דמיון בריטי. אין פלא באפתעה זו. שהרי עד היום הזה מקציב כל עתון עברי מקום דל ביותר לידיעות על הנעשה במרחב השמי, בעודו מלא וגדוש ידיעות על אותן הארצות האירופיות בהן גדלו סופריו. האדם הפשוט בישוב, הבקי עד להפליא בהתפתחות הפנימית ביוגוסלביה, אינו יודע ולא כלום על הזרמים הפועלים בסוריה, במצרים, או אפילו ביפו. הצעיר העברי, אף כשהוא חבר בתנועה ״דו-לאומית״, אינו לומד ערבית במידה שתאפשר לו לקרוא עתון ערבי, להכיר ספרות ערבית או גם לשוחח שיחה תרבותית עם ערבי משכיל. מחוץ למקרים בודדים היוצאים מן הכלל, אין קיים כל מגע חברותי בין עברים וערבים.
וגרוע מכל: מעולם לא היתה קיימת מדיניות ציונית עצמאית במרהב השמי. מנהיגי הציונות, שקשרו את עגלתם למרכבת האימפריאליזם הבריטי, כמעט שלא העזו לשוחח עם מנהיג ערבי ללא קבלת רשות מוקדמת מהפקידות הבריטית. אפילו השיחות המפורסמות בין וייצמן ופייצל התקיימו בתיווכו ולפי בקשתו של הקולונל ט. א. לורנס, שהיה סוכן האינטליג'נס הבריטי.
וכך הגענו למה שהגענו. הוחמצה הזדמנות היסטורית שהיתה קיימת עוד בתום מלחמת העולם הראשונה, עת הצהיר פייצל: ״יש מקום לשנינו במזרח, ודעתי היא שלא ישיג האחד הצלחה אמתית רמי שיצליח השני.״ ואבותינו היקרים, המנהיגים, הוגי-הדעות והעתונאים של המשטר הקיים, עומדים כיום מול החומה הערבית מבלי לדעת כיצד להציל את מפעל-חייהם, ללא כל רעיון קונסטרוקטיבי, אובדי-עצות ועקרי-מחשבה. ובתמימותם, האופינית כל כך לעולם המושגים של המאה הקודמת, הם מאמינים כי ימצאו בטחון ומנוחה בין חומות-הגיטו של ״מדינת״-חלוקה זעירה, כצב המסתגר בשריונו.
לאבותינו חסרו כל הנתונים הפנימיים כדי להתמודד עם המצי-