אות הגיאו-פוליטית של מולדתם החדשה. לנו, לדור הארצישראלי הרא-שץ, נמסרו כל הנתונים האלה כמתנת-לידה.
הדור הקודם התחנך באוירה של תרבות עדתית. בבית-הספר למד את ההיסטוריה של העדה היהודית, שהיתה מנותקת במידה רבה מיסודות מולדתיים בריאים. באוירה של רומנטיקה דתית-למחצה למד להעריך כתכונה עליונה את ההסתגרות בין חומות הגטו כהגנה עליונה על חייו הקבוציים. ואילו הדור הארצישראלי התחנך מילדותו בגוף המולדת, על ערכים לאומיים, אשר נטעו בלבו את השאיפה אל המרחב החפשי, שאיפה של התפתחות והתפשטות בריאה.
לב בני הדור הקודם היה ונשאר באירופה. מילדותם למדו להעריץ את אירופה כמרכז העולם ובמולדת התרבות. במרחב השמי היו ונשארו זרים ברוחם. ואילו הדור הארצישראלי גדל באסיה, ואסיה היא מולדתו. למדנו את ההיסטוריה הקדומה של המרחב השמי, המפנה עינינו מזרחה. למדנו לבוז לאירופה, שהתנוונה לעינינו, כ״אזור בלקנים״ מורחב, רתוק מאד חר מאד. את המציאות הערבית מכירים אנחנו משחר ילדותנו, מתוך מגע יום-יומי, מתוך שיחות אין ספור עם חברים ערביים, בני גילנו. מציאות זו מובנת לנו מאליה, ואין לנו צורך באידיאולוגיות מורכבות ממקורות אירופיים כדי להתמצא בה.
הדור הקודם חשב על ארץ ישראל זמן רב לפני שהגיע אלרד-בעיניו היתה מושג מופשט, אשר יש להגיע אליו בתהליך מחשבתי או רעיוני. וככל מושג מופשט היה להם שמה של ארץ ישראל דבר הקיים בפני עצמו, שאינו קשור לכל מציאות גיאוגרפית רחבה יותר. עד כמה עמוקה זרות זו מוכיחה העובדה הטראגי-קומית שעד היום מכנים המדינאים, הספורים והעתונאים של דור זה את קדמת אסיה בשם ״המזרח התיכון״ - מושג אירופי מובהק, העלול לעלות רק על לבו' של אדם אשר מרכז עולמו נשאר אי-שם במערב. הדור הארצישראלי רואה במולדתו מציאות חיה, חלק בלתי נפרד ממרחב גיאוגרפי מסוים. ומשום כך שותפת היא לצרכים ולבעיות של אותו מרחב, ששוב אינו בעינינו ״מזרח תיכון״, אלא שכן קרוב שמצפון, מזרח ודרום לנו.
יתר על כן - דור העליה השניה גדל בתקופה שעוד הכירה בעצמאות כמעט שלמה של מדינות קטנות, ושהכריזה על הריבונות הלאומית המלאה כעל אידיאל נשגב. כל מחשבתו הכלכלית, הצבאית