והמדינית של הדור הקודם עודה בנויה על המושגים של תקופה זו, שחלפה ללא שוב. ואילו הדור הארצישראלי גדל בתקופה שלימדה אותו מושגים אחרים, שהוכיחה לו בדוגמאות חיות כי אין עוד עצמאות מדינית, כלכלית וצבאית למדינה קטנה, ושהאיחוד המרחבי של מדינות רבות, תוך ויתור מסוים על שלמות ריבונותן, היא והדרך היחידה להגן על חרותן ולהצילן מהרם כלכלי.
ככל אדם מזדקן אין בני הדור הקודם מסוגלים לכל חשבון מרחיק ראות מחשבותיהם מכוונות לשנה שנתיים הקרובות בלבד. אין הם מעונינים בתהליכים שיתהוו אחרי מותם. ״עצמאות יהודית״ היא הגבול למאוייהם, ולא איכפת להם מה בסיסה ומה עתידה של עצמאות זו. ואילו הדור הארצישראלי - חייו לפניו. אין הוא יבול להתעלם מן העתיד. הוא יכול להרשות לעצמו לערוך חשבון לעשרים ולחמשים שנות פעולה. הוא יכול להתחשב ולשתף את עצמו בתהליכים היסטוריים.
הבדל מהותי זה בגישת היסוד הגיאו-פוליטית נותן לדורנו יתרון עצום על הדור הקודם, ומאפשר לו לבצע את המשימה ההיסטורית המוטלת עליו בתוקף ההכרח האוביקט, של התקופה. כי מהפכה נפשית זו שחלה בדורנו מאפשרת לנו לעמוד על שני המושכלים הראשונים, שהם המפתח לכל מחשב גיאו-פוליטי עברי: המושכל הראשון של אחידות המרחב השמי, והמושכל הראשון של קיום התנועה הלאומית הערבית.
״הסהרון הפורה״ של עיראק, סוריה, הלבנון וארץ-ישראל הוא בעל עבר מדיני בן חמשת אלפים שנה. במשך כל אותה תקופה - לבד מתקו-פות-ביגיים קצרות - היה מרחב זה נתון לשלטון מדיני אחיד. פרגון וחמורבי, האשורים והבבלים, הפרסים והיונים, רומא והאימפריה המזרחית, הערבים והתורכים - כולם הטילו את מרותם הישירה או העקיפה על הסהרון כולו. כל כובש זר שהצליח לקנות לעצמו אחיזה באחת הפינות של מרחב זה, סופו היה לשעבד את כולו.
לקח מדיני זה הפך מושכל-ראשון בתנאים הצבאיים של ימינו.
אין מדינה קטנה במרחב השמי יכולה לקוות להגן על חרותה בסוחות עצמת רק מבנה מדיני בעל אוצרות גולמיים ומשק מפותח, בעל אוכ-לוסיה של מליונים רבים ובעל יכולת לארגן הגנה מרחבית יכול לעמוד