במלים פשוטות: האומה העברית נמצאת בארץ-ישראל לא בחסד ולא בזכות. היא נמצאת בה מטבעה, כבל אומה אחרת במולדתה. אולם אין היא נמצאת בה לבדה.
קיימת בארץ אוכלוסיה דוברת ערבית. היא לא שלטה בארץ מעולם,
וגם לא הגיעה מעולם לכלל גיבוש לאומי. אולם היא נמצאת כאן מטבעה, והארץ היא מולדתה ממש בהיותה מולדתנו. אוכלוסיה זאת מהווה בה רוב מספרי, ואם לא תיכפה על הארץ חלוקה מלאכותית קרוב לודאי שהיא תהווה בה רוב מספרי גם בשעת נצחונה של מלחמת-השתרור הארצישראלית. אפילו אחרי שהמדינה הארצישראלית תכניס לארץ מספר גדול של מהגרים מן הפזורה היהודית ישארו הערבים מעוט ניכר מאד בארץ.
שתי עובדות-יסוד אלו סותרות כיום זו את זו. לסתירה זו אין פתרון כל עוד לא תשתנה הגישה לעצם הבעיה.
התנגדותם של ערביי ארץ-ישראל לשאיפת האומה העברית היא הנשק העיקרי בידי האימפריאליזם המערבי והמכשול העיקרי למלחמת-השחרור הארצישראלית. אפילו אם תתגבר האומה העברית על מכשול זה בכוחות עצמה מבלי להיכנס למבוי הסתום של החלוקה, ישאר קיומה של אוכלוסיה עוינת בארץ הפרעה מתמדת, שתחליש במידה ניכרת את כוחה של המדינה הארצישראלית, ותפתח את הדלת לרווחה בפגי סוכנים אימפריאליסטיים מכל הגוונים.
הקמתו של משטר-דיכוי עברי בארץ לחיסול הבעיה בכוח הזרוע אינה מעשית. דרך זו זרה לרוחנו ולתחושתנו המוסרית ואין היא לפי כוחנו.
הצעה דומה - החלפת האוכלוסיה הערבית בארץ בבני הפזורה היהודית בארצות הערביות - אינה באה בחשבון אף היא. החלפת-אוכלוסיה בקנה מידה רחב היא פתרון ברברי ובלתי-אגושי. יתר על כן,
היא תגרום לניתוק סופי של כל הגשרים בין האומה העברית והעמים הערביים בארצות השכנות, תחסל לחלוטין כל אפשרות ליצירת ברית שמית ולאחוד המרחב השמי, ומתנגדת איפא במהותה לאינטרסים החיוניים של ארץ-ישראל.