במקום אחר כבר עמדנו על חוסר המעשיות של הפתרונות המופשטים השונים המוצעים לנו ע״י אידיאולוגים שוגים הרחוקים מן המציאות המעשית. ״התקרבות״ בין שני גופים נפרדים אינה מספיקה כדי לפתור את הבעיר״ ואינה גם אפשרית ללא אידיאל גדול ומאחד. ״דו-לאומיות״ אינה אלא הקפאת המצב הקיים של סתירות ומדנים מתמידים, ויתור מוחלט על מנגנון ממשלתי יציב ובעל כושר-פעולה.
הבעיה של ארץ-ישראל דומה במהותה לבעיה הכללית של המרחב השמי - קיימת נאמנות לאידיאלים לאומיים טבעיים אך צרים, המפריעים בעד כל התפתחות, אף כשהיא מחויבת על ידי המציאות ועל ידי האינטרסים האמתיים של כל הצדדים. על אידיאלים מפרידים אלה אפשר להתגבר רק על-ידי יצירת נאמנות לאידיאל מאחד ומקיף יותר.
לבעיה המרחבית הפתרון הוא - יצירת הכרה שמית כללית שתעמוד מעל להכרה הלאומית הצרה של כל עם ועם.
לבעיה הארצית הפתרון הוא - יצירת הכרה לאומית ארצישראלית שתעמוד מעל להכרה הלאומית העברית והערבית כאחת.
המצב הקיים הוא שאין כל מגע אישי וחברתי בין עברים וערבים בארץ-ישראל. אבותינו הצליחו להקים מחדש בחיי הארץ את המשטר העדתי המיוחד המשותף לאישלאם וליהדות - קיומם של גיטאות נפרדים. אפילו במקומות שם חיים עברי וערבים יחד - כמו בנס-ציונה
- מוגבל המגע האישי ביניהם למינימום ההכרחי, ואילו קשר חברתי חסר לחלוטין. לנשיאי תערובת מתיחסים באיבה גלויה, והזוגות שהעיזו להתעלם ממשפט קדום זה מוחרמים על ידי שני הצדדים כבוגדים. למעשה אין יכולת לערבי לגור בתל-אביב עצמה.
בקיום המחיצה הזאת רואים אבותינו נצחון גדול של הכרתם ה״לאומית״. אולם האמת הפשוטה היא שהתבודדות והתבדלות ההא אידיאל דתי מובהק, והוא הוחדר ללב אבותינו בנעוריהם יחד עם שאר התפיסות והמושגים של העדה היהודית. ואילו האדם הלאומי שואף להתפשטות - אידיאל הסותר במהותו את מושגי הגיטו. בשום אומהי בעולם אין פוסלים את נשואי-התערובת כדבר בלתי-טבעי. גם מושג זה
- כמושג ה״גוי״ וה״כופר״ - אופיני לעדה דתית או לתנועה כמו-דתית,