באירופה, הגירושים ההמוניים מארצות רבות, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה. הוא חי בתודעה של קרבן נצחי, וההתנגשות העקובה-מדם עם הלאום הערבי-פלסטיני לא נראתה לו אלא כהמשך הרדיפות האנטי-שמיות.
21 הלאום הערבי-פלסטיני נשא עמו את זיכרונות הדיכוי הקולוניאלי ארוך-הימים, על עלבומתיו והשפלותיו, בייחוד על רקע הזיכרון ההיסטורי מימי-הזוהר המפוארים של החיליפים. גם הוא חי בתודעה של קרבן, וה״נכבה" של 1948 נראתה לו כהמשך הדיכוי וההשפלה של קולוניאליסטים מערביים.
22 ההתעלמות הגמורה של כל אחד משני הלאומים מהווייתו הלאומית של העם האחר הובילה בהכרח לתפיסות כוזבות ומעוותות, שהשתרשו עמוק בתודעתם והמשפיעות עד עצם היום הזה על מהלך הסכסוך.
23 הערבים האמינו שהיהודים נשתלו בארץ על-ידי האימפריאליזם המערבי, כמכשיר לדיכוי העולם הערבי ולהשתלטות על אוצרותיו. אמונה זו התחזקה נוכח העובדה שהציונות ביקשה מלכתחילה לכרות ברית עם מעצמה מערבית אחת לפחות, כדי להתגבר על התנגדות הערבים (גרמניה בימי הרצל, בריטניה מתכנית אוגנדה והצהרת בלפור ועד סיום המנדט, ברית-המועצות במלחמת 1948, צרפת משנות ה-50 ועד מלחמת 1967, ארצות-הברית מאז ועד היום). כך נוצרו שיתוף-פעולה ושותפות של אינטרסים בין המפעל הציוני וכוחות אימפריאליסטיים וקולוניאליים, כנגד ההתעוררות הלאומית של העולם הערבי.
24 היהודים, לעומת זאת, האמינו כי התנגדות הערבים למפעל הציוני שנועד, בין השאר, להציל את היהודים מאירופה הבוערת, נובעת מן האופי הרצחני של הערבים ו/או האיסלאם. הלוחמים הערבים היו בעיניהם "כנופיות", וההתקוממויות הלאומיות התקופתיות נקראו "פרעות" או "מאורעות".
25 דווקא זאב ז'בוטינסקי, המנהיג הציוני הקיצוני ביותר, היה אחד המעטים שהכירו כבר בשנות ה-סג של המאה העשרים בעובדה שהתנגדות הערבים להתנחלות הציונית היא תגובה טבעית ובלתי-נמנעת, צודקת מבחינתה, של עם "ילידי" המגן על ארצו מפני מתנחלים זרים. זיבוטינסקי הכיר גם בעובדה שהערבים בארץ הם ישות לאומית נפרדת, ולעג לניסיונותלשחד את מנהיגי הארצות הערביות האחרות כדי לשתק את התנגדות הערבים בארץ. ואולם, מסקנת זיבוטינסקי הייתה להקים "קיר ברזל" מול הערבים ולשבור את התנגדותם בכוח.
26 הניגוד המוחלט בראיית העובדות נוגע לכל אחת מתופעות