הסכסוך. כך, למשל, ראו היהודיס במאבק על "עבודה עברית" מאמץ סוציאלי שוחר-קידמה, שנועד להפוך עם של אינטלקטואלים, סוחרים וספסרים לעם של פועלים ואיכרים. בעיני הערבים נראה מאמץ זה כניסיון פושע של הציונים לנשל את הערבים, לגרשם משוק העבודה ולהקים על אדמתם כלכלה יהודית נפרדת, שאין בה מקום לערבים.
27 גאוות הציונים הייתה על "גאולת האדמה". האדמה נקנתה בכסף, שנאסף מיה!דים ברחבי העולם. ה״עולים", שרבים מהם היו קודם לכן אינטלקטואלים וסוחרים, הוציאו כאן את לחמם מהארץ בעבודת כפיים. כל זה, לדעתם, בדרכי שלום ומבלי לנשל אף ערבי אחד. ואילו בעיני הערבים היה זה סיפור אכזרי של נישול וגירוש, מפני שהציונים רכשו את האדמות מבעלי-הון ערביים, תושבי הערים הגדולות בארץ ובחו"ל, וגירשו בכוח את הפלאחים שישבו עליהן ושהתפרנסו מהן מדורי-דורות. לשם כך הפעילו הציונים את המשטרה התורכית, ולאחר מכן הבריטית. המוני הערבים ראו בעיניים כלות כיצד אדמתם נלקחת מהם.
28 מול הגרסה הציונית על "הפרחת השממה" הביאו הערבים תיאורים של נוסעים אירופיים, שהעידו במאות האחרונות שפלסטין הייתה ארץ מיושבת ופורחת, יחסית, שלא נפלה משאר הארצות באזור.
עצמאות ואסון
29 הניגוד בין גרסות שני העמים הגיע לשיאו במלחמת 1948, שהיהודים קוראים לה "מלחמת העצמאות" ואף "מלחמת השחרור", והערבים קוראים לה "אל-נכבה", האסון.
30 עם התגברות הסכסוך בארץ, ובהשפעת השואה, החליט האו״ם לחלק את הארץ בין "מדינה יהודית" ו״מדינה ערבית". ירושלים וסביבתה היו אמורות להוות יחידה נפרדת תחת שלטון בינלאומי. ליהודים הוענקו כ-55% משטח הארץ, ובכללם הנגב הבלתי-מיושב.
"שחרור״ או ״אסון״: פליטים פלסטינים במלתמת 1948