מלחמת 1948 הייתה מלחמה "אתנית"- סוג של מלחמה שבה מבקש כל צד לכבוש שטחים נרחבים ככל האפשר כשהם ריקים מאוכלוסיית הצד השני.
31 מרבית התנועה הציונית קיבלה את תוכנית-החלוקה, בהאמינה שהעיקר הוא ליצור בסיס מוצק לריבונות יהודית. בישיבות פנימיות לא הסתיר דויד בן-גוריון את כוונתו להרחיב בהזדמנות הראשונה את השטח שהוקצה למדינה היהודית. משום כך לא כללה מגילת-העצמאות של מדינת-ישראל הגדרה של גבולותיה, והמדינה נשארה בלי גבולות קבועים עד עצם היום הזה.
32 העולם הערבי לא קיבל את תוכנית-החלוקה וראה בה ניסיון נואל של האו״ם, שהיה אז בעיקרו מועדון של מדינות "לבנות" מערביות וקומוניםטיות, לחלק ארץ שלא הייתה שייכת לו. מסירת רוב הארץ בידי המיעוט היהודי, שהיווה אז רק שליש האוכלוסייה, הוסיפה בעיניהם חטא על פשע.
33 המלחמה, שבה פתחו הערבים בעקבות החלטת-החלוקה, הייתה מטבעה מלחמה "אתנית" - סוג של מלחמה שבה מבקש כל צד לכבוש שטחים נרחבים ככל האפשר, כשהם ריקים מאוכלוסיית הצד השני. מערכה מסוג זה (שזכתה ברבות הימים לכינוי "טיהור אתני") מלווה תמיד בגירוש ובמעשי-זוועה.
34 מלחמת 1948 הייתה המשך ישיר להתנגשות הציונית-ערבית, וכל צד ניסה להגשים בה את מטרותיו. היהודים ביקשו להקים מדינה לאומית הומוגנית, גדולה ככל האפשר, ואילו הצד הערבי ביקש לחסל את הישות היהודית-ציונית שקמה בארץ.
35 שני הצדדים עסקו בטיהור אתני, כחלק מובן-מאליו של הלחימה. לא נותרו כמעט ערבים בשטחים שנכבשו על-ידי היהודים, ולא נותרו בכלל יהודים בשטחים שנכבשו על-ידי הערבים. ואולם, מכיוון שהיהודים כבשו שטחים גדולים מאוד, ואילו הערבים הצליחו לכבוש רק שטחים קטנים (גוש-עציון והרובע היהודי בירושלים), הייתה התוצאה חד-צדדית. (כבר בשנות ה-30 נדונו במוסדות הציוניים רעיונות של "חילופי אוכלוסייה" ו״טרנספר", שפירושם המעשי היה גירוש האוכלוסייה הערבית מהארץ, ואילו