בקרב הערבים תבעו רבים שהציונים יחזרו כלעומת שבאו).
36 בצד היהודי נוצר המיתום של "מעטים מול רבים", מאחר שהישוב היהודי, שמנה רק 6500 אלף נפש, עמד מול כל העולם הערבי, שמנה יותר ממאה מיליון. היישוב איבד במלחמה 1% מבניו. ואילו בצד הערבי מצטיירת תמונה שונה לגמרי: מול היישוב המאורגן להפליא, שידע להשתמש היטב בנשק המודרני שהיה בידיו ושזרם אליו ממדינות העולם (בעיקר מהגוש הסובייטי), עמדה אוכלוסייה פלסטינית מפוררת, ללא הנהגה לאומית ראויה-לשמה, ללא פיקוד אחיד לכוחותיה הדלים, ובידיה אמצעי-לחימה עלובים, מעטים וברובם מיושנים. המדינות הערביות השכנות בגדו בפלסטינים, ומשנכנסו צבאותיהן לבסוף לארץ, הן התחרו בעיקר זו בזו ופעלו ללא תיאום וללא תוכנית. מבחינה חברתית וצבאית, יכולת-הלחימה של הצד הישראלי עלתה בהרבה על זו של המדינות הערביות, שהספיקו בקושי להיחלץ מן התקופה הקולוניאלית.
37 לפי תוכנית-האו"ם, הייתה המדינה היהודית אמורה לקבל 55% מהארץ ולכלול מיעוט ערבי שהגיע כמעט לכדי מחצית האוכלוסייה בשטחים אלה באותה עת. במהלך המלחמה הרחיבה המדינה היהודית את שטחה, ובסופה היא החזיקה בכ-78% משטח הארץ, שנשאר כמעט ריק מערבים. אוכלוסיית נצרת וכמה כפרים בגליל נותרה בישראל כמעט במקרה, ואילו כפרי המשולש נמסרו לישראל על-ידי המלך עבדאללה כחלק מעסקה, ולכן אי-אפשר היה לרוקנם.
38 בסך-הכל נעקרו במהלך המלחמה כ-750,000 פלסטינים. חלקם ברחו מאימת הקרבות, כדרכה של האוכלוסייה האזרחית בכל מלחמה, חלקם הוברחו על-ידי מעשי-זוועה מסוג טבח דיר-יאסין, חלקם גורשו בהמשך המלחמה באופן שיטתי במסגרת מדיניות יזומה של טיהור אתני.
39 לא פחות חשובה מעצם הגירוש היא העובדה שלא ניתן לפליטים לחזור לבתיהם בשוך הקרבות, כמקובל אחרי מלחמה רגילה. להפך, ישראל החדשה ראתה בעקירת הערבים ברכה גדולה ומיהרה למחוק מעל פני האדמה 4500 כפרים ערב״ם, שעל הריסותיהם הוקמו ישובים יהודיים חדשים, לרוב תוך "עיברות" השמות הקודמים. הבתים הנטושים בערים אוכלסו בהמוני "עולים" חדשים. תכנית-הלימודים הישראלית מחקה כל זכר לתושבים הקודמים.
40 הסכמי שביתת-הנשק בתום מילחמת 1948 לא סיימו את ההתנגשות ההיסטורית, אלא להפך, הכניסה אותה לשלב אינטנסיבי עוד יותר.