63 הפגם המהותי של הסכם-אוסלו היה נעוץ בעובדה שלא נקבעה בו המטרה הסופית, כך ששני הצדדים ביקשו להשיג באמצעותו מטרות שונות לחלוטין. הצד הפלסטיני ראה בהסכם-הבינ״ם את דרך-המלך לסיום הכיבוש ולהקמת המדינה הפלסטינית בכל השטחים שנכבשו ב-1967 (שהם 22% מהארץ בין הים והירדן), ואילו ממשלות ישראל ראו בו שיטה להמשך הכיבוש בחלקים ניכרים של הגדה והרצועה, כאשר השלטון-העצמי הפלסטיני ממלא תפקיד של סוכנות-עזר להבטחת הביטחון של ישראל וההתנחלויות.
64 מאחר שלא נקבעה המטרה הסופית, לא היווה הסכם-אוסלו ראשיתו של תהליך לסיום הסכסוך, אלא רק שלב חדש של הסכסוך.
65 בגלל הציפיות השונות של שני הצדדים, שכל אחד מהם נשאר צמוד לחלוטין ל״סיפור" הלאומי שלו, קיבל כל אחד מסעיפי ההסכמים פירושים שונים בשני הצדדים. בסופו של דבר לא בוצעו חלקים גדולים של ההסכמים, בעיקר על-ידי ישראל (בין השאר: לא בוצעה הנסיגה השלישית,
לא הוקמו ארבעת המעברים הבטוחים בין הגדה והרצועה).
66 במשך כל תקופת "תהליך אוסלו" המשיכה ישראל בפעולה נמרצת להרחבת ההתנחלות, בעיקר על-ידי הקמת התנחלויות חדשות בהסוואות שונות, הרחבת ההתנחלויות הקיימות, בניית רשת אדירה של כבישים "עוקפים", הפקעת אדמות, הריסת בתים, עקירת מטעים ועוד. הפלסטינים, מצדם, ניצלו את הזמן לבניית כוחם, במסגרת ההסכם ומחוצה לו. למעשה נמשך העימות ההיסטורי במלוא עוזו מאחורי מסווה של משא-ומתן ו"תהליך שלום", שהפך תחליף לשלום עצמו.
67 יצחק רבין, בניגוד לתדמיתו, שהתחזקה עם הירצחו, המשיך לנהל את העימות ב״שטחים" במלוא עוזו, בעודו מנהל את התהליך המדיני מתוך מגמה להשיג שלום לפי המושגים הישראליים. בהיותו חניך ה״סיפור" הציוני ושותף למיתוסים שלו, לקה בדיסונאנס קוגניטיבי בשעה ששאיפתו הכנה לשלום התנגשה עם עולם-המושגים שלו. זה בא לידי ביטוי בפרשת ה״שוב היהודי בחברון ובפרשת קדומים. רק ממש בסוף ימיו התחיל רבין להפנים חלקים של הנאראטיב הפלסטיני.
68 חמור מקרהו של שימעון פרס, שבנה לעצמו תדמית בינלאומית של איש-שלום והתאים גם את הסיסמאות שלו לתדמית זו ("המזרח התיכון החדש"), בעוד ששביסודו נותר נץ ציוני מסורתי. הדבר בא לידי ביטוי בתקופה הקצרה והעקובה מדם של כהונתו כראש-הממשלה אחרי רצח רבין, וכמובן עם כניסתו לממשלת שרון ב-2001 וקבלת התפקיד של דובר ומסביר שרון.