קמפ דייוויד 2000: בורות וזלזול
צלם: לשכת העיתונות הממשלתית / ברק אוחיון
69 הביטוי המובהק ביותר של הדילמה הישראלית ניתן על-ידי אהוד ברק, שהגיע לשלטון כשהוא משוכנע לחלוטין שיש בכוחו לחתוך את הקשר הכורדי של הסכסוך ההיסטורי באבחה אחת, נוסח אלכסנדר מוקדון. ברק נינש לנושא מתוך בורות מוחלטת לגבי הגירסה הפלסטינית ותוך זלזול גמור בחשיבותה לעניין. את הצעותיו ה״נדיבות" ניסח תוך התעלמות מן הצד הסלסטיני והציגן כאולטימטום. דחייתן על-ידי הפלסטינים עוררה אצלו תימהון וזעם.
70 בעיני עצמו ובעיני הציבור הישראלי כולו, ברק "הפך כל אבן" והציע לפלסטינים "הצעות יותר נדיבות מכל ראש-ממשלה קודם". תמורתן דרש את חתימת הפלסטינים על אישור של "סיום הסכסוך". בעיני הפלסטינים הייתה זאת יומרה מגוחכת, מכיוון שברק דרש מהם לוותר על יסודות שאיפתם הלאומית, כגון זכות-השיבה והריבונות במזרח ירושלים והר הבית. גם סיפוח השטחים, שהוצג על-ידי ברק כעניין של אחוזים מעטים ("גושי ההתנחלות"), הסתכם לפי החשבון הפלסטיני בסיפוח בפועל של יותר מ-20% של הגדה המערבית.
71 על פי הגירסה הפלסטינית, הם עשו את הוויתור המכריע בעצם הסכמתם, בהסכם אוסלו, להקים את מדינתם מעבר לקו הירוק, כלומר ב-22% בלבד של מולדתם ההיסטורית. לכן יכלו להסכים, על פי תפיסתם, רק לשינויי-גבול מזעריים,