כתוצאה מכישלון קמפ-דיוויד נמחקו כמעט כל ההבדלים בין "ימין" ו"שמאל". כולם קיבלו את הסיסמא הכוזבת ש״אין לנו פרטנר לשלום".
כרעי-תרנגולת. מאחר שמעולם לא ערך רוויזיה אמיתית של ה"סיפור" הציוני ולא הפנים את העובדה שיש גם "סיפור" פלסטיני, נראית לו התנהגות הפלסטינים בלתי-מובנת לחלוטין, בייחוד אחרי שברק "הפך כל אבן" ו"הציע הצעות נדיבות יותר מכל קודמיו". ההסבר היחידי שנותר הוא שהפלסטינים רימו את מחנה-השלום הישראלי, שמעולם לא התכוונו באמת לעשות שלום, ושמטרתם האמיתית היא לזרוק את היהודים לים, כפי שטען הימין הציוני מאז ומתמיד. המסקנה: "אין לנו פרטנר".
77 כתוצאה מכך נמחקו כמעט כל ההבדלים בין "ימין" !"שמאל". ראשי מפלגת-העבודה הצטרפו לממשלת-שרון והפכו למסבירים היעילים ביותר של מעשיה (כגון שמעון פרם), וגם האופוזיציה הפורמלית משמאל הצטרפה לחגיגה. הדבר הוכיח שוב שהסיפור הציוני המקורי הוא הגורם המכריע המאחד את כל חלקי המערכת הפוליטית בישראל, וההבדלים ביניהם מאבדים בשעת מבחן את משמעותם.
78 האינתיפאדה השניה הביאה את העימות לשיא חדש. בשלוש השנים הראשונות נהרגו בו כ-2600 פלסטינים וכ-800 ישראלים. הפעילות הצבאית הישראלית הפכה את ח״ הפלסטינים לגיהינום, ניתקה ערים וכפרים זה מזה, הרסה את כלכלתם ואת בתיהם, והביאה רבים מהם לסף הרעב. הוצאתם-להורג של פעילים פלסטיניים ("חיסולים ממוקדים") תוך פגיעה באזרחים הנמצאים בסביבה, הפכה לפעולה שגרתית. החדירה לערים ולכפרים פלסטיניים, כדי להרוג או לעצור חשודים, הפכה גם היא לעניין יומיומי. כליאתו של יאסר ערפאת, מנהיג מלחמת-השחרור הפלסטינית, במתחם שלו ברמאללה (ה״מוקטעה") תוך איום גלוי על ח״ו, הפכה לסמל העליון של הכיבוש.
79 בניגוד לציפיות הצמרת הצבאית והפוליטית בישראל, הלחץ הצבאי והכלכלי לא שבר את הציבור הפלסטיני. גם בתנאים הקשים ביותר הוא הצליח לק״ם שגרת-ח״ם כלשהי. הצד הפלסטיני פיתח אמצעים שונים כדי להשיב מלחמה שערה.