אורי אבנרי פעיל-שלום, עיתונאי, ח"כ לשעבר.

  • חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993).
  • עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990).
  • חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה: 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981).
  • חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).
  • טור שבועי באינטרנט www.avnery-news.co.il

נולד: 10 בספטמבר 1923 בעיירה בקום, מחוז וסטפליה, גרמניה.

עליה לארץ: נובמבר 1933.

בת-זוג: רחל אבנרי ז"ל - מורה, צלמת, פעילת-שלום.

מחתרת: חבר הארגון הצבאי הלאומי (1938-1942).

צבא: לוחם סיירת "שועלי-שמשון" במלחמת 1948, נפצע קשה בכיס פלוג'ה.

בן למישפחה גרמנית-יהודית שמקורה בחבל-הריין. (אבנרי רגיל להתלוצץ שהמשפחה סבורה שהיא באה לגרמניה עם יוליוס קיסר, אך "עד כה לא נמצאו לכך ראיות ארכיאולוגיות".)

משמאל, עם משפחתו בגרמניה, 1930

משמאל, עם משפחתו בגרמניה, 1930

אביו היה בנקאי, והמשפחה גרה בפרבר אמיד בעיר האנובר. האב היה ציוני מגיל צעיר, ועם עליית היטלר לשלטון החליט מיד להגר לפלסטינה. אבנרי עוד הספיק ללמוד חצי שנה בתקופה הנאצית, כיהודי יחידי בגימנסיה, ורשמיו מהשנים האחרונות של רפובליקת ויימר וראשית השלטון הנאצי נחרטו היטב בזיכרונו. על כך כתב בספרו "צלב הקרס" (1961).

הגיע עם משפחתו לחיפה בנובמבר 1933, וגר חצי שנה בנהלל, כדי להתאקלם בארץ.

תמונה אחרונה בגרמניה, 1933

תמונה אחרונה בגרמניה, 1933

אחר-כך עברה המשפחה לתל-אביב, שאבנרי חי בה מאז ועד עכשיו. אביו, שעלה ארצה כ"קפיטליסט", איבד במהרה את כל הונו, ובשנים הבאות חיה המשפחה בעוני רב, כשגם האב וגם האם עובדים עבודה גופנית קשה במכבסה. בגיל 14, בגמר כיתה ז' ב"בית-הספר לבנים ע"ש אחד-העם" בתל-אביב, נאלץ אבנרי לנטוש את לימודיו - לתמיד - והתחיל להשתכר למחייתו, תחילה כטכנאי רדיו, ואחר-כך כפקיד אצל עורך-דין.

אחיו הבכור התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת קומנדו. הוא נהרג במערכה לכיבוש אתיופיה.

חבר אצ"ל, 1940

חבר אצ"ל, 1940

בגיל 14 וחצי התגייס אבנרי לארגון הצבאי הלאומי (פלוגה ז' בפקודת אביאל כץ), והיה פעיל במחתרת במשך שלוש שנים. עם התגברות התנגדותו לדרך אצ"ל פרש מהארגון. את דעתו סיכם בחוברת "הטרוריזם - מחלת-הילדות של המהפכה העברית" (מארס 1945). אחרי חיפושים רעיוניים ופוליטיים, הקים ב-1946 את תנועת "ארץ-ישראל הצעירה", שנודעה בציבור בשם כתב-העת שלה "קבוצת במאבק", ושגרמה לסערה חסרת-תקדים ביישוב.

התנועה דגלה בהשקפה שהיישוב העברי בארץ מהווה אומה עברית חדשה, אך בניגוד ל"כנענים" סברה שהאומה הזאת היא חלק מהעם היהודי. היא טענה שהתנועה הלאומית העברית היא בעלת-ברית טבעית לתנועה הלאומית הערבית, ושמקומה בקרב העמים המתעוררים של אסיה ואפריקה.

הרעיון של שותפות שתי התנועות הלאומיות - העברית והערבית - הוא אבן-הפינה לתפיסתו של אבנרי מאז ועד היום, ומהווה, לדעתו, את תרומתו העיקרית למחשבה הישראלית. בספטמבר 1947, ערב המלחמה, פירסם את החוברת "מלחמה או שלום במרחב השמי", שבה שירטט את תוכניתו ל"מרחב שמי" מאוחד, שבה ימלאו העברים והפלסטינים ביחד תפקיד מרכזי.

עם פרוץ המלחמה התגייס לחטיבת גבעתי, ושירת בפלוגת-הקומנדו המפורסמת "שועלי שימשון", הסיירת הראשונה בצה"ל. הוא השתתף בעשרות קרבות, עלה לדרגת מם-כף ובימים האחרונים של המלחמה נפצע קשה בעיראק-אל-מנשיה (קריית גת). חייו ניצלו תודות לארבעה מחייליו, עולים חדשים ממרוקו, שהוציאו אותו תחת אש, וכך הגיע בעוד מועד לבית-החולים, שם נקטע קטע ממעיו.

חייל ב"שועלי שמשון", 1948, בקרב על נגבה

חייל ב"שועלי שמשון", 1948, בקרב על נגבה

בכל מהלך המלחמה כתב אבנרי דיווחים על הקרבות ועל חיי היחידה הלוחמת, שפורסמו ב"יום-יום", עיתון-הערב של "הארץ". בתום המלחמה קיבץ רשימות האלה בספר "בשדות פלשת 1948", שהפך לרב-מכר מדהים. הספר הגיע לשיא שלא היה כמוהו עד אז: 30 אלף עותקים בכריכה קשה נמכרו תוך שנה.

אבנרי הפך אז לפופולרי גם בחוגי הממסד של המדינה החדשה. ואולם, משהרגיש כי המסר הפציפיסטי של הספר לא נקלט, כתב ספר שני, "הצד השני של המטבע", ובו תיאר את הצדדים האפלים של המלחמה - מעשי-הזוועה, הרצח והשוד, גירוש הפליטים ותופעות ההשתמטות. ספר זה עורר שערורייה, והשלטונות נקטו אמצעים מעשיים להחרמתו. במשך שנים רבות לא הופיעה מהדורה שנייה.

בעודו לובש מדי צה"ל, בחופשת החלמה, הוזמן על-ידי עורך "הארץ", גרשום שוקן, להצטרף למערכת ככותב המאמרים הראשיים. אולם כעבור שנה החליט לפרוש מ"הארץ", מאחר שלא זכה בחופש-הביטוי שביקש, בייחוד בעניין המערכה לחיסול הכפרים הערבים, שהייתה אז בעיצומה.

באפריל 1950 רכש עם חברים את השבועון "העולם הזה" (שנוסד עוד ב-1937 על-ידי אורי קיסרי), והפך אותו לשבועון-חדשות מודרני, תוקפני ושובר-מוסכמות. הוא היה העורך הראשי שלו במשך 40 שנה בדיוק, עד 1990.

עורך "העולם הזה", 1951, במרוץ האופנועים

עורך "העולם הזה", 1951, במרוץ האופנועים

אין מכחיש כיום ש"העולם הזה" מילא תפקיד מרכזי בעיצוב עיתונות ישראלית חדשה. הוא המציא שפה עיתונאית חדשה, המקובלת כיום בכל כלי-התקשורת, ויצר גישה עיתונאית, שסיסמתה הייתה "בלי מורא, בלי משוא-פנים". אבנרי חינך דורות של עיתונאים, וחניכיו ממלאים כיום תפקידים בכירים בתקשורת.

לדעת רבים ממתנגדיו (כגון אהרון אמיר), הייתה לשבועון השפעה מכרעת על עיצוב השקפת-העולם של הדור הצעיר בשנות ה- 50 וה-60.

מבחינה פוליטית ביטא "העולם הזה" התנגדות נחרצת למדיניות של דוד בן-גוריון כמעט בכל התחומים - החל במדיניותו המלחמתית האנטי-ערבית וכלה בכניעתו לדתיים.

השבועון דגל בברית עם העמים הערביים נגד הקולוניאליזם המערבי, בהפרדת הדת מן המדינה, בשילוב גמור של האזרחים הערביים במדינה, בשבירת שלטון המפלגות על מערכות-החיים, בחקיקת חוקה כתובה ועוד. כל אלה רעיונות שהיו אז מהפכניים. מאז שנות ה-50 הראשונות הוא דגל בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, כצעד ראשון לקראת "השתלבות ישראל במרחב".

המערכה הבלתי-נלאית של השבועון, יחד עם מלחמתו התקיפה בשחיתות, עוררו תגובה חריפה מצד הממסד. במשך 20 שנה היה מוטל על "העולם הזה" חרם כלכלי מצד כל מערכות המדינה, ההסתדרות, הסוכנות וצה"ל, שביקשו להרוס את בסיסו הכלכלי. (מערכה זו נשאה פרי כעבור שנים, כאשר קרס השבועון מבחינה כלכלית.) הממונה הכול-יכול על שרותי הביטחון דאז, איסר הראל, הודה כעבור שנים ש"העולם הזה" ואבנרי נחשבו "אויב מספר 1 של המשטר".

בן-גוריון סירב לבטא את שמו וקרא לו "השבועון המסוים", תואר שהשבועון אימץ לעצמו בגאווה.

בשנים הראשונות התפוצצו שלוש פצצות במערכת ובדפוס, נערכה התנפלות אלימה על אבנרי ועל סגנו, שלום כהן (שתי ידיו של אבנרי נשברו), ופעם אף הוטל על השבועון חרם פיסי בחיפה (בעקבות המערכה נגד "חושיסתאן", משטרו הרודני של ראש-העירייה אבא חושי).

אחרי ניסיון החטיפה, 1955

אחרי ניסיון החטיפה, 1955

השבועון הנהיג שיטה שהייתה אז חדשה: סדרות של תחקירים ומערכות ציבוריות. הוא ניהל את המערכה נגד עמוס בן-גוריון, מראשי המשטרה, מילא תפקיד מרכזי בפרשת קסטנר ובפרשת לבון, חשף את פרשות אשר ידלין, אברהם עופר ויעקוב לוינסון, את שוד-העתיקות של משה דיין, ועוד ועוד.

ב- 1956 הקים אבנרי עם נתן ילין-מור, בועז עברון ואחרים את תנועת "הפעולה השמית", שדגלה בהקמת מדינה פלסטינית ופדרציה פלסטינית-ישראלית-ירדנית. כעבור כמה שנים הקים את "הוועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" וקשר קשרים עם הנהגת המחתרת האלג'ירית.

יום ראשון בכנסת, 1965, עם דוד בן-גוריון

יום ראשון בכנסת, 1965, עם דוד בן-גוריון

ב- 1965, בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" שנועד בגלוי להשתיק את "העולם הזה", הקים אבנרי עם קבוצה של פעילי-שלום ופעילי זכויות-האדם (וביניהם שלום כהן, אמנון זיכרוני ואלכס מסיס) את "תנועת העולם הזה - כוח חדש" ונבחר בשמה לכנסת, בה כיהן במשך שמונה שנים רצופות (בכנסת השישית והשביעית). בשותפות עם יועצו הפרלמנטרי, עורך-הדין זיכרוני, חולל מהפכה בסדרי הבית ויצר דגם חדש של פעילות פרלמנטרית נמרצת, ששימש לאחר-מכן דוגמה לסיעות רבות אחרות. הוא פיתח מאות יוזמות פרלמנטריות, שחלקן מעסיקות את הכנסת עד היום, ונאם בכנסת כאלף נאומים. אחרי שאיבד את מקומו בבחירות שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, השתתף ב-1977, יחד עם גופים אחרים, בהקמת תנועת של"י, וכיהן בשמה שנתיים נוספות בכנסת התשיעית.

עם עיצאם סרטאווי בלונדון, 1977

עם עיצאם סרטאווי בלונדון, 1977

ב- 1974 יצר מגע ראשון עם שליחו של יאסר ערפאת, סעיד חמאמי, וניהל איתו סידרה של פגישות חשאיות (שעליהם הודיע לראש-הממשלה דאז, יצחק רבין). מגעים אלה הביאו להקמת "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", בהשתתפות האלוף (מיל') מתי פלד, ד"ר יעקוב ארנון, לובה אליאב, מאיר פעיל, אליהו אלישר ואחרים, שקיימה מגעים הדוקים עם שליחי אש"ף, ובמיוחד עם עיצאם סרטאווי.

מגעים אלה, שהתפרסמו ברבים, סללו את הדרך להתפייסות ישראלית-פלסטינית.

ב-1975 נפצע אבנרי קשה מידי מתנקש בחייו.

ב-3 ביולי 1982 עשה אבנרי את המעשה שהיכה גלים ברחבי העולם: בעיצומה של מלחמת-לבנון הוא חצה את הקווים בביירות ונפגש בעיר המערבית הנצורה עם יאסר ערפאת, הפגישה הראשונה בין ישראלי והמנהיג הפלסטיני.

הפגישה עם ערפאת בביירות הנצורה, 1982

הפגישה עם ערפאת בביירות הנצורה, 1982

מאז נפגש אבנרי עם ערפאת פעמים רבות, וערפאת הכריז לא-אחת שאבנרי הוא ידידו האישי. מאז נפגשו ערפאת ואבנרי פעמים רבות.

 

עם ערפאת ואבו-מאזן (מימין) בתוניס, 1983

עם ערפאת ואבו-מאזן (מימין) בתוניס, 1983

ביום הראשון של בואו לעזה, הזמין ערפאת את אבנרי וערך יחד איתו מסיבת-עיתונאים.

 

ביום הראשון של ערפאת בעזה, 1994

ביום הראשון של ערפאת בעזה, 1994

ב-1992 קרא אבנרי לבחירת יצחק רבין, אולם כאשר גירש רבין 415 פעילים איסלאמיים לגבול לבנון, הוא התנגד לכך נמרצות. אחרי ששהה עם רחל 45 יום ולילה באוהל-מחאה מול מישרד ראש-הממשלה בירושלים החורפית, הקים, יחד עם פעילי-שלום אחרים, את "גוש שלום", תנועת-השלום התקיפה והעקבית ביותר, הדוגלת בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות, החזרת הקו הירוק (עם אפשרות של תיקונים מוסכמים) ופירוק ההתנחלויות.

הפגנת "גוש שלום" בראס-אל-עמוד, 1997

הפגנת "גוש שלום" בראס-אל-עמוד, 1997

בכל הפעולות האלה מילאה רחל אבנרי תפקיד כמזכ"ל הגוש וכמארגנת מבצעיו. ככל פעילי הגוש, היא עבדה בהתנדבות, ללא כל תמורה כספית. היא נפטרה ב-21 במאי 2011 ממחלת כבד.

רחל אבנרי

רחל אבנרי

במהלך השנים ניהל "גוש שלום" מערכות ציבוריות רבות. בין השאר:

"שחררו את כל האסירים הפלסטיניים מיד! (1993, מיד אחרי חתימת הסכם-אוסלו);

העצומה "ירושלים - בירת שתי המדינות!" (שעליה חתמו 850 אנשי-רוח ואמנים, וביניהם חתני פרס-ישראל, פעילי-שלום ישראליים וראשי-ציבור פלסטיניים), (1995);

חרם על מוצרי ההתנחלויות (1997);

הפגנה במחסום א-ראם, 2002

הפגנה במחסום א-ראם, 2002

סימון הקו הירוק בשטח (1998);

פרסום טיוטא של הסכם-כלום ישראלי-פלסטיני (2001);

המערכה נגד פשעי-מלחמה (2002);

יצירת "מגן חי" על יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה, לסיכול כוונתו של שרון להרגו (2003);

"מגן חי" לערפאת במוקטעה, 2004

"מגן חי" לערפאת במוקטעה, 2004

פתיחת המערכה נגד חומת-ההפרדה (2003);

פרסום והפצה במאות אלפי עותקים של החוברת "אמת מול אמת", הנושאת את האזהרה: "זה מסמך חתרני. הוא מערער את המוסכמות שעליהן בנוי הקונסנזוס הלאומי" (2004);

עריכת ההפגנה הראשונה נגד מלחמת-לבנון השנייה, שעות אחדות אחרי שפרצה (2006).

תחת סילון תותח-מים בבילעין, 2007

תחת סילון תותח-מים בבילעין, 2007

מאמריו השבועיים של אבנרי מופיעים באינטרנט ומופצים, בכמה שפות, לרבבות נמענים בארץ וברחבי העולם.


ספרים:

"הטרוריזם – מחלת הילדות של המהפכה העברית" (חוברת, 1945).

"מלחמה או שלום במרחב השמי" (חוברת, 1947).

"בשדות פלשת 1948", (1949, הופיע גם ביידיש ובספרדית), יומן קרבי, 14 מהדורות.

"הצד השני של המטבע", (1950, זיכרונות מלחמה), הוחרם.

"צלב הקרס" (1961), על עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ניתוח וזיכרונות-ילדות.

"מלחמת היום השביעי" 1968, (הופיע בחו"ל בשם "ישראל בלי ציונות" באנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, דנית, הולנדית, ספרדית), תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת-השקפה חדשה.

"1 מול 119" (1969, נאומי אורי אבנרי בכנסת, בעריכת אמנון זכרוני).

עם סאדאת ובגין, 1979

עם סאדאת ובגין, 1979

"אויבי, אחי" (1988, הופיע גם באנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית), עדות אישית על המגעים עם אש"ף מאז 1974. המהדורה הגרמנית עם הקדמה מאת ברונו קרייסקי, ראש ממשלת אוסטריה.

"לנין לא גר פה יותר" (1991), מסע בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, עם תצלומים של רחל אבנרי.

עם אריאל שרון, 1981

עם אריאל שרון, 1981

"אנחנו לובשים את כותונת נסוס" (1991, גרמנית), על ישראל אחרי מלחמת המפרץ.

"שני עמים, שתי מדינות" (1995, גרמנית), שיחות עם אורי אבנרי, עם הקדמה מאת רודולף אוגשטיין.

"שאלת ירושלים" (1996, גרמנית), יחד עם עזמי בישארה, שיחות עם אישים ישראליים ופלסטיניים.

"פעיל-שלום ישראלי באינתיפאדה" (2003, צרפתית), אסופת מאמרים.

"חיים למען השלום" (2003, גרמנית), אסופת מאמרים.

"אמת מול אמת" (חוברת, 2004, עברית, ערבית, אנגלית, רוסית, גרמנית), "מבט חדש לגמרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

"בשדות פלשת" (2005, גרמנית), הוצאה גרמנית של שני הספרים "בשדות פלשת" ו"הצד השני של המטבע" בכריכה אחת.

"מעזה עד ביירות" (2006, גרמנית), אסופת מאמרים.

"מלחמת לבנון, ישראלי מאשים" (2006, צרפתית), אסופת מאמרים.

"החברה הישראלית ומלחמת לבנון" (2007, ערבית, רמאללה) אסופת מאמרים.

"ישראל אחרת" (2012, ברזיל) אסופת מאמרים.

"ישראל באביב הערבי" (2013 , גרמנית, אוסטריה) אסופת מאמרים.

"אופטימי" (2014, עברית, ישראל) הכרך הראשון של האוטוביוגראפיה, עד שנת 1965.

סרטים:

"אורי אבנרי", סרט גרמני מאת יורגן הוברכט, הוצג ברשתות-טלוויזיה בגרמניה ובצרפת.

"הנדון: אורי אבנרי", סרט ישראלי מאת יאיר לב.


פרסים ותארים:

אזרחות-כבוד של הכפר אבו-גוש, על חלקו במניעת גירוש הכפר, הוענק ב-12.12.53.

פרס-השלום ע"ש אריך מאריה רימארק (אוסנבריק, גרמניה) הוענק ב-21.6.95.

אזרחות-כבוד של העיר כפר קאסם, על חלקו המרכזי בחשיפת פשע-המלחמה שבוצע בה, הוענק ביום השנה ה-40 לטבח, 31.10.96.

פרס-השלום של העיר אאכן, גרמניה, "לגוש שלום ואורי אבנרי", הוענק באאכן, 1.9.97.

פרס-קרייסקי על פעולה למען זכויות-האדם, וינה, הוענק ב-22.1.98.

פרס מדינת סכסוניה התחתונה על הצטיינות בפובליציסטיקה, הוענק על-ידי גרהארד שרדר ב-11.2.98.

העיטור הפלסטיני לזכויות-האדם, הוענק על-ידי "קאנון", החברה הפלסטינית לזכויות-האדם, ירושלים המזרחית, 7.6.98.

פרס-נובל האלטרנטיבי, הוענק על-ידי חבר-שופטים בינלאומי בפרלמנט השוודי ל"גוש-שלום, אורי אבנרי ורחל אבנרי", סטוקהולם, 7.12.01.

פרס-השלום ע"ש קארל פון-אוסיאצקי, (אולדנבורג, גרמניה), הוענק ב-4.5.02.

פרס-השלום ע"ש לב קופלב, יחד עם סרי נוסייבה (קלן, גרמניה), הוענק ב-16.11.03.

פרס סוקולוב, על מפעל-חיים בעיתונות, מטעם עיריית תל-אביב-יפו, 6.9.04.

פרס "מארה נוסטרום" לזכויות האדם (ויארג'יו, איטליה), הוענק ב-6.10.06.

אות-הוקרה מטעם הנשיא מחמוד עבאס עבור "תמיכה יוצאת-דופן וסולידריות אמיצה בעם הפלסטיני", הוענק ב-18.4.07 בטכס בכפר בילעין.

פרס ליבוביץ על מפעל חיים, הוענק על-ידי תנועת יש גבול" ב-30.1.12.

פרס מפעל חיים, הוענק ע"י אגודת העיתונאים ב- 11 נובמבר 2013

אתרי האינטרנט של אבנרי:

www.avnery-news.co.il www.gush-shalom.org www.uri-avnery.de avnery@actcom.co.il

מלחמה או שלום במרחב השמי בשדות פלשת 1948 הצד השני של המטבע המנשר העברי צלב הקרס העולם הזה 2/9/1964 העולם הזה 15/9/1964 העולם הזה 22/9/1964 העולם הזה 30/9/1964 העולם הזה 7/10/1964 העולם הזה 14/10/1964 Israel Without Zionists מלחמת היום השביעי 1 מול 119 ISRAËL SANS SIONISME ISRAELE SENZA SIONISTI MON FRERE LENNEMI Mein Freund, der Feind אויבי, אחי Wirtragen das Nessos-Gewand לנין לא גר פה יותר Zwei Völker Zwei Staaten Die Jerusalem Frage CHRONIQUE D'UN PACIFISTE ISRAELIEN PENDANT L'INTIFADA Ein Leben für den Frieden אמת מול אמת In den Feldern der Philister Israel's Vicious Circle 1948 Judenstat oder Israel Truth Against Truth Outro Israel Israel im Arabischen Fruhling אופטימי