"העולם הזה" היה שבועון חדשות ורכילות ישראלי בעל סממנים רדיקליים, שיצא לאור בשנים 1937–1993.
השבועון נוסד בשנת 1937 על ידי העיתונאי אורי קיסרי, ונקרא בראשיתו "תשע בערב". בשנת 1946 שונה שם השבועון ל"העולם הזה". תחת עריכתו של אורי קיסרי התרכז השבועון בצד הקל והמבדר של החיים, וסיסמתו הייתה: "הבמות והחיים, דופק הזמן, הומור וסאטירה, השעשועים והלחם". הוא עסק בעיקר בענייני תרבות, אמנות, אופנה, כלל שפע של צילומים, והוטבע בו חותמו האישי של עורכו אורי קיסרי, חניך תרבות צרפת.
בשנת 1950 רכשו אורי אבנרי ושלום כהן את "העולם הזה", וכעורכים משותפים הביאו אותו לתפוצה רחבה. ברכישה השתתף גם נחום איתן, אשר מכר את חלקו בשבועון בסוף שנות החמישים. "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הפך לשם דבר, לטוב ולרע, בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים".
דפדפו בכמה גיליונות לדוגמא:
גלריית תמונות מתקופת העולם הזה
מאפייניו העיקריים של העיתון בתקופה זו:
- מאבק לאומי ופוליטי ב"ממסד" כעיתון לוחם וחוקר, שאותו ניהל בשלושה מישורים עיקריים:
במישור הלאומי – הטפה לדו-קיום עם ערביי ישראל ולהשתלבות בסביבה ("במרחב" - כלשונו), תוך מאבק לביטול הממשל הצבאי וכנגד הפקעת אדמות ערבים, ולהקמת מדינה פלסטינית.
במישור הפוליטי - מאבק כנגד שלטון מפא"י, ונגד חסידיו ועוזריו של דוד בן-גוריון: משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק ואחרים, שאותם כינה "צעירי בן-גוריון". חשיפת שחיתויות ותמיכה ביריבי בן-גוריון, כמו בפרשת קסטנר ובפרשת לבון.
במישור הממלכתי – מאבק בשירותי הביטחון (שנקראו באותם ימים "שין בית", ועצם עובדת קיומם נחשבה לסודית), שאותם כינה "מנגנון החושך", מאבק כנגד חקיקת חוק איסור לשון הרע וכנגד הצנזורה.
חלק ניכר של השבועון הוקדש לפרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות "צהובה" וצילומי עירום –דבר יוצא דופן בישראל הפוריטנית של אותם ימים. בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים – שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי מין וסיפורי רכילות בעלי אופי חצי-פורנוגרפי.
מאפיינים אלה של השבועון הביאה ליחס אמביוולנטי כלפיו מצד הציבור הישראלי. למרבית הציבור היה השבועון בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, ורבים אחרים ראו בו מקור למידע חשוב שהעיתונות הממוסדת העדיפה להסתירו. בממסד ובעיתונות נהגו שלא לקרוא לשבועון בשמו, אלא לכנותו בשם "השבועון המסוים".
בשיאו, באמצע שנות ה-60, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו – אחרי "דבר השבוע"; ומאחר שחלק ניכר מתפוצתו של האחרון נכפתה על העובדים על ידי הממסד ההסתדרותי של מפא"י, הרי שתפוצתו האפקטיבית של "העולם הזה" נחשבת כגדולה אף יותר. השבועון היה פופולרי בעיקר בקרב האליטות החברתיות בישראל, כולל תושבי הערים הגדולות, פוליטיקאים ופקידי ממשל (שבדקו אם הושמצו בו, ולעתים אף הדליפו לו אינפורמציה על מנת לנגח בה את יריביהם), ואפילו בקרב צעירים תושבי קיבוצים.
אירועים בולטים בתולדות השבועון - הדף על העולם הזה בויקיפדיה
הסיפור על קו 300 - כיצד סולפו העובדות.
הובלת המחבל החוטף בידי אנשי השב"כ בפרשת קו 300, שנודעה גם בשם "פרשת השב"כ", פורסמה לראשונה ב1984 על שער "העולם הזה"
וגם...
"העולם הזה" היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני ולשוויון לאזרחי ישראל הערבים. השבועון הקדיש מקום רב לתיעוד פעולת קיביה בשנת 1953 ולפרשת כפר קאסם, שאירעה ב-29 באוקטובר 1956 ונחשפה מעל דפיו בשנת 1967. עמדתו בנושא הפלסטיני הובלטה כאשר בשנת 1982, במהלך המצור שהטיל צה"ל על ביירות, באו שלושה מאנשי "העולם הזה" – אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי – לביקור אצל יאסר ערפאת הנצור. הייתה זו פגישה ראשונה של ישראלים עם ערפאת.
ביום החמישי למלחמת ששת הימים הוציא העולם הזה גיליון ראשון של עתון יומי בשם "דף". בגיליון זה הופיעה לראשונה קריאה פומבית לממשלה להקים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שזה עתה נכבשו בידי צה"ל, מדינה פלסטינית. העתון חדל להופיע כעבור זמן קצר.
ביוני 1972 כתב אורי אבנרי בכתבה על יצחק רבין, שרבין הוא שנתן את הפקודה להפגיז את אלטלנה בתותח.
